גיודו

ג'ודו (ביפנית: ג'ו - רכה, דו - דרך (柔道)) היא אמנות לחימה מודרנית (גנדאי בודו) בעלת אופי ספורטיבי שנוסדה בסוף המאה ה-19 ביפן על ידי פרופ' ג'יגורו קאנו. אדם המתאמן בג'ודו נקרא ג'ודוקא. הג'ודוקא הראשון במערב שהביא את האמנות לאירופה (צרפת) ואחר כך לישראל הוא ד"ר משה פלדנקרייז, המדען שפיתח את שיטת פלדנקרייז לשכלול היכולת התנועתית.בימי הביניים יפן התנהלה בצורה פאודלית, ומקצוע הוראת הלחימה, כמו כל המקצועות בחברה כזאת הועבר מאב לבן והגיע לרמות פיתוח גבוהות מאוד. למאסטרים בתחום הוראת הלחימה היה תפקיד חשוב בהוראת הסמוראים. עם פריצת שערי יפן על ידי האמריקאים הפכה יפן תוך שנים ספורות לחברה מודרנית, שבה למעשה למקצוע הוראת הלחימה של יפן הקלאסית לא היה מקום. כתוצאה מכך חלק גדול של מקצועות הלחימה נזנח ונשכח, אבל חלק מאמנויות הלחימה הצליחו להשתמר על ידי הפיכתם לאומנות אותה ניתן ללמד לקהל הרחב במתכונת המודרנית המקובלת היום. ג'ודו פותח בכוונה להפוך אותו לספורט. לשם כך קאנו חקר ובחן שיטות לחימה יפניות רבות שהיו ידועות בזמנו (הקרויות בשם הכולל ג'ו ג'יטסו), הוציא מהן את הטכניקות המסוכנות (כגון בעיטות, אגרופים, ובריחים על הרגליים), שיכלל חלק מהטכניקות הקיימות ויצר שיטה שמאפשרת להילחם בכל הכוח בלא להיפצע, להרוג או להטיל מום ביריב. ב-1886 פתח בטוקיו, בירת יפן, את "מכון קודוקאן לג'ודו". מכאן ואילך הלך הג'ודו והתפרסם ברחבי יפן ובעולם כולו.
הג'ודו הוא בעל אופי אוניברסלי ומתאים לכל הגילאים. התנועות של הג'ודו הן בעלות השפעה מיוחדת על הגוף כיוון שהן מבוססות על תנועה אופטימלית, ניצול כוחו של היריב, תנועות ספירליות שמפתחות את הגוף ולא נמצאות בשימוש בחיי היום-יום.
מרכז הג'ודו הוא בקודוקאן שבטוקיו, ביפן.קרבות מוכרעים בג'ודו בשני אופנים:
קרב עמידה - בו מטרת הקרב היא להטיל את היריב על הגב.
קרב קרקע - בו המטרה היא להכריע את היריב באחת משלוש שיטות:
ריתוק היריב לקרקע, כאשר הוא על גבו, למשך 25 שניות
חניקה סתימת האוויר או הדם לראש, ובכך הבאת היריב לכניעה.
בריח הפעלת לחץ על מרפק היריב או על האזור הקרוב לו, ובכך הבאתו לכניעה.
כניעה מתבצעת על ידי שלוש טפיחות קלות ביד פתוחה על המזרן או על גוף היריב (וזאת במידה שהנכנע אינו מסוגל להגיע למזרן עקב תפיסתו בידי יריבו).
אימוני הג'ודו מורכבים מחימום מיוחד, אוצ'יקומי (כניסות לתרגילים מבלי להפיל), תרגול 'כניסות'. תרגול הטלות משלושה סוגים עיקריים: כאלו שמבוססות בעיקר על שימוש בידיים, כאלו שמבוססות בעיקר על שימוש באגן וכאלו שנעשות באמצעות הרגליים.
כמו כן ישנן הטלות שמבוססות על הקרבה שבה המתחרים נופלים ומפילים באופן זה או אחר את היריב יחד עמם. כמובן, כל תנועה והטלה מתבצעת באמצעות כל הגוף. התרגול נעשה בזוגות וכולל, כאמור, תרגול כניסות ללא הטלה ותרגול טכניקות בעמידה ועל הארץ.
חלק חשוב באימון הוא ה'ראנדורי', הקרב הידידותי, שנעשה בשתי צורות עיקריות: טאצ'י ואזה - בעמידה ונה-ואזה על הארץ (קרב קרקע). בקרקע מתורגלים ונלמדים ריתוקים, חניקות ובריחים. בנוסף יש בג'ודו גם 'שיאיי', שהוא קרב לפי חוקי הג'ודו המתרחש עד להשגת נקודה אחת או באיפון (הכרעה מושלמת) או בצבירת חלקי נקודות עד לסוף הזמן וניצחון.
חלק נוסף חשוב מאוד בתרגול הג'ודו הוא תרגול קאטות, סדרות של תנועות ותרגולים מובנים מראש המסייעים מאוד להתפתחות התלמיד כלוחם ג'ודו וכאדם. הקאטות מתורגלות גם כדי שלוחם יוכל לעבור מחגורה כחולה לחגורה חומה ומחומה לשחורה. המעבר מחגורה לחגורה נעשה על ידי קאטות שונות.
על פי התקן הנוכחי, קרב ג'ודו אורך 5 דקות בבוגרים ו-4 דקות בנוער. בכל פעם, שהקרב מופסק על ידי השופט והמתחרים חוזרים למצב ההתחלתי, השעון עוצר (בדומה לכדורסל). במקרה של איפון (הניקוד הגבוהה ביותר), וואזרי (הניקוד המשני) כפול או עונש אונסוקומקה (העונש החמור ביותר), מוכרז ניצחון מידי. במקרה שלא הושג אחד התנאים האלה, מושג ניצחון בתום הזמן, מצבירת נקודות ועונשים פחותים יותר. במקרה, שבתום הזמן יש מצב של תיקו בניקוד, הקרב נמשך להארכה, שאורכה כאורך הקרב המקורי. ההארכה מוכרעת בניקוד זהב, שבו המנצח המיידי הוא מי, שמשיג יתרון כלשהו. אם במשך ההארכה, לא השיג אף אחד מהמתחרים ניקוד, מוכרע הקרב על האנטה - בחירת המנצח על ידי צוות השופטים, לפי מהלך ההופעה שלו בהארכה. שני המתחרים לובשים חליפות ג'ודו, האחד בצבע לבן והשני בצבע כחול.הוראות השופטים ניתנות ביפנית. מספר מילות מפתח לדוגמה:
ריי - לקוד קידה.
הג'ימה - להתחיל/להמשיך את הקרב.
מטה - לעצור/להפסיק את הקרב.
סור-מטה - סוף הקרב.
אוסאי קומי - הכרזת השופט על ריתוק חוקי
טוקטה - הכרזת השופט כאשר המתחרה ברח מהריתוק, כלומר הריתוק הסתיים.
ניקוד הקרב נעשה על פי פרמטרים שונים. ככל שמתחרה מפגין עליונות על המתחרה השני, כך ניקודו יהיה גבוה יותר.
יוקו - מוענק עבור הטלת היריב על הצד או כעונש ליריב שביצע עבירה שנייה (נחשב גם כ-5 נקודות, 10 נקודות על לוח השעונים הרשמי).
וואזארי - מוענק עבור הטלת היריב על "חצי גב" (בין גב לצד), או עבור הטלה על הגב שנעשית באיטיות, או כעונש ליריב שביצע עבירה שלישית. השגת שני ווזארי בקרב מביאה לסיומו כאילו בוצע איפון, ולכן וואזארי נחשב ל"חצי איפון" (נחשב גם כ-7 נקודות, 100 נקודות על לוח השעונים הרשמי).
איפון - מוענק עבור הטלת היריב על הגב, או חניקתו עד כניעה, או ביצוע בריח על מרפק היריב עד כניעה, או ריתוק היריב עד 25 שניות, וכן כעונש ליריב שביצע עבירה רביעית או עבירת הנסוקומקה. איפון מהווה ניצחון מוחלט על היריב ולכן מביא לסיומו המידי של הקרב (נחשב גם כ-10 נקודות, 1,000 נקודות על לוח השעונים הרשמי).
בעבר היה ניקוד רביעי שנקרא "קוקה", אבל הוא הוסר בשנת 2009. כאשר "קוקה" היה בשימוש, שוויו היה 3 נקודות, 1 על לוח השעונים הרשמי, ניקוד נמוך יותר מ"יוקו". כמו "יוקו", "קוקה" היה שובר שוויון, והתחשבו בו רק כאשר לשני היריבים היה מאזן שווה של "וואזרי" ו"יוקו". הובלה של "יוקו" הייתה מביסה כל מספר של "קוקה".העבירות הן שונות:
יציאה (סתמית) מחוץ לאזור הקרב, בלי פעולת ג'ודו של המתחרה או יריבו וכמו כן דחיפת היריב מחוץ לאזור הקרב.
הפגנת פאסיביות. אולם התפיסה הכללית החדשה של הג'ודו היא לא למהר להעניש ולתת יותר זמן כדי להכין את ההתקפה ולהגיע לעמדת התקפה טובה.
מתקפת סרק.
הכנסת אצבעות לשרוולו של המתחרה. (מכונה: "תפיסת אקדח").
נפילה על הברכיים מבלי לערער את שיווי משקלו של המתחרה.
התכופפות בלי סיבה-תפיסת מכנסו של היריב, ללא כניסה לתרגיל.
עונש חדש הינו תפיסה סתמית של הרגליים בלי שהיריב נכנס לתרגיל רגל או תפיסה של הרגליים ללא הרמה כגון:קטגרומה או טה גרומה
כל אלה יגרמנו לענישה בשידו, כאשר ענישה ראשונה רק תזהיר את היריב (לפני הסרת ה"קוקה", בשנת 2009, היריב זוכה ב"קוקה" לאחר הענישה הראשונה), צ'וי ענישה שנייה שתיתן יוקו, לאחר מכן הענישה השלישית קאיכוקו המזכה את היריב בוואזרי ולבסוף אנסוקומקה - עבירה שמסכנת חייו של המתחרה או עלולה לגרום לפציעתו והתנהגות בלתי ספורטיבית בכלל, עבירה זו מזכה את היריב באיפון.מבנה הזירה: בשנת 2006 חל שינוי בחוקת הג'ודו בו שונה גם מבנה הזירה. לפי חוקה זו אזור התחרות מחולק לשני חלקים: אזור הקרב ואזור הביטחון.
אזור הקרב יהיה לפחות 8X8 מטר ולא יותר מ- 10X10 מטר. אזור הביטחון יהיה ברוחב 3 מטר ובצבע שונה. אזור הסכנה שהיה בעבר (בצבע אדום ברוחב 1 מטר) יבוטל ויחד איתו גם העונש של 5 שניות שהיה על הקו האדום.
מיקום בזירה: במרכז הזירה ישנם 2 פסים, אחד כחול ואחד לבן, המסמנים את עמדות ההתחלה של כל אחד מהיריבים. במרכז הזירה ובין המתמודדים ימצא במהלך כל הקרב השופט המרכזי. בנוסף לשופט המרכזי יושבים בשני קצוות מרוחקים של הזירה שופטי הצד.בתחרויות הג'ודו מסווגים המחתרים בהתאם למשקלם. כיום ישנן 7 קטגוריות משקל:
גברים
מתחת ל-60 ק"ג 60-66 ק"ג 66-73 ק"ג 73-81 ק"ג 81-90 ק"ג 90-100 ק"ג מעל 100 ק"ג
נשים
מתחת ל-48 ק"ג 48-52 ק"ג 52-57 ק"ג 57-63 ק"ג 63-70 ק"ג 70-78 ק"ג מעל 78 ק"ג
בג'ודו מקובל מבנה של דרגות האופייני לאמנויות הלחימה היפניות, למעשה מבנה זה הומצא על ידי פרופ' ג'יגורו קאנו ולאחר מכן חדר אל אמנויות הלחימה האחרות. ההתקדמות בדרגות מיוצגת על ידי חגורות ומחולקת לשני חלקים: עד לחגורה שחורה (חגורות: לבנה, צהובה, כתומה, ירוקה, כחולה וחומה) ולאחריה (הדירוג נקבע לפי דאן ולאחר מכן מספר).ביפן כל הדרגות הנמוכות עד לחגורה חומה הן חגורות לבנות. ראשיתו של השימוש בצבעים באירופה ב-1935. מספרי הדרגות הנמוכות הולכים וקטנים עם העלייה בדרגות. מועדון הג'ודו היפני הראשון, הקודוקאן לא מכיר בדרגות שהוענקו על ידי איגודים או מועדונים אחרים.
KYU6 - חגורה לבנה, בדרגה זו מתחילים ללמוד את הג'ודו.
חגורה לבנה-סגולה - חגורת מעבר המקובלת בישראל ובמספר מדינות נוספות.
KYU5.5 - חגורה סגולה (לבנה ביפן).
חגורה לבנה-צהובה - חגורת מעבר המקובלת בישראל ובמספר מדינות נוספות.
חגורה סגולה-צהובה - חגורת מעבר המקובלת בישראל ובמספר מדינות נוספות.
KYU5 - חגורה צהובה (לבנה ביפן).
חגורה צהובה-כתומה - חגורת מעבר המקובלת בישראל ובמספר מדינות נוספות.
KYU4 - חגורה כתומה (לבנה ביפן).
חגורה כתומה-ירוקה - חגורת מעבר המקובלת בישראל ובמספר מדינות נוספות.
KYU3 - חגורה ירוקה (לבנה ביפן).
חגורה ירוקה-כחולה - חגורת מעבר המקובלת בישראל ובמספר מדינות נוספות.
KYU2 - חגורה כחולה (לבנה ביפן).
KYU1 - חגורה חומה, חניך בכיר.
חגורות שחורות, מוענקות על ידי איגוד המדינה
DAN1
DAN2
DAN3
DAN4
DAN5
דרגות כבוד
חגורות לבנות-אדומות (או שחורות), מוענקות על ידי איגוד המדינה
DAN6
DAN7
חגורות אדומות (או שחורות)
DAN8, מוענקת על ידי איגוד היבשת
DAN9, מוענקת על ידי איגוד היבשת
DAN10, מוענקת על ידי איגוד הג'ודו הבינלאומי ועל ידי DAN10 אחר

ג'ו ג'וטסו

"ג'ו ג'וטסו" הנו שם כולל לאמנויות לחימה בהן עשו שימוש הסמוראים. בעבר היו קיימות שיטות ג'ו ג'וטסו רבות ושונות, שלא היה ביניהן למעשה כל קשר. שיטות ג'ו ג'וטסו שונות הן המקור לג'ודו, לאייקידו ולג'ו ג'יטסו ברזילאי. כמו כן טכניקות ג'ו ג'וטסו מהוות חלק נכבד מהסילבוס של אמנויות לחימה נוספות, ביניהן קרב מגע ודניס הישרדות.
ראוי להבדיל בין הג'ו ג'וטסו, אשר שימשה כאמור את הסמוראי "איש הצבא", ובין הנין ג'וטסו, שיטת לחימתם של הנינג'ה - "סוכני החרש", "המרגלים" ו"אנשי הלוחמה הזעירה", בתקופה הפיאודלית ביפן.
שיטות ג'ו-ג'וטסו שונות התמקדו בלחימה בכלי נשק, נעילות מפרקים, הטלות ובריחים, או חבטות שונות. פרוש המילה ג'ו-ג'וטסו: ג'ו – "עדין", "רך" , ג'יטסו – "טכניקה" ומכאן נגזר המושג "טכניקה עדינה" או "טכניקה רכה". במבט על ההיסטוריה של אומנות מרתקת זו, ניתן ללמוד כי למעשה שורשיה של אומנות זו אינם ברורים להבדיל מאמנויות לחימה אחרות כמו קרטה, ג'ודו, אייקידו שיש להם אב מתווה דרך שממנו נוצרה השיטה, לג'ו-ג'וטסו אין מקור רשמי ברור להתפתחותה.הידע, הועבר ממורה לתלמיד בדרך של לימוד כתורה שבעל פה מאב לבן בצורה סודית מישפחתית. כדי לנסות להבין את שורשי השיטה, אנו צריכים לדמיין את צורת לחימתם של הסמוראים.כלי הנשק המרכזי של הסמוראי הייתה החרב היפנית האגדית – קטאנה. תורת הלחימה בחרב נקראה – קן ג'וטסו (טכניקת חרב). ולימדה שימוש נכון בחרב, שליפה וחיתוך מהיר ללא מעצורים. תנועות הלחימה היו מעגליות ונועדו ללחימה בטווח בינוני – טווח החרב.לעתים נתקלו סמוראים אלה במקרים בהם לא יכלו לשלוף את החרב מפאת הטווח הקצר וכך מבסיס הלחימה בחרב התפתחו טכניקות שונות ללחימה בטווח קצר ללא נשק המבוססות על תנועות מעגליות, יציאה מטווח התקפות היריב וניצול תנועתו כנגדו. עם השנים התפתחו בריחים וחניקות שנועדו לניטרול סופי ומיידי של התוקף.בכתבים עתיקים שנמצאו באזורים שונים בסין נראים תרשימי טכניקות שונות המזכירות את הטכניקות של הג'ו-ג'וטסו ומכאן שיש קשר הדוק בין אמנויות לחימה סיניות ובין אומנות הג'ו-ג'וטסו של הסמוראים. אומנות הג'ו-ג'וטסו נקראת גם "אומנות אם" כיוון שממנה צמחו והתפתחו שיטות לחימה אחרות (לדוגמה: ג'ו ג'יטסו ברזילאי, ג'ודו, ואף חלקים מהנין ג'וטסו) המבוססות על אותם עקרונות בסיסיים של ניצול תנועה וחוסר שימוש בכוח של המגן כנגד התוקף.
ההבדל העיקרי בין הג'וג'וטסו לבין שיטות הלחימה שהתפתחו ממנו הוא בכך שהג'ו ג'וטסו המסורתי אינו מגביל את עצמו לסוג אחד של לחימה, אלא משלב קרבות עמידה, הטלות מסוגים שונים, בריחים ונעילות בעמידה, ולחימה על הקרקע. לשם השוואה, הג'ודו, למשל, כולל בעיקר הטלות (עם מעט לחימה על הקרקע), אך אוסר שימוש באגרופים ובבעיטות. קראטה, לעומת זאת, מתמחה בבעיטות ואגרופים, אך מוגבל בהטלות ובלחימה על הקרקע, וג'ו ג'וטסו ברזילאי מתמקד כמעט באופן בלבדי בלחימה על הקרקע. לוחמי ג'ו ג'יטסו משלמים לעיתים על היותם רב - תחומיים ביכולת מוגבלת בכול תחום בנפרד.

טאקוונדו

טאקוונדו (  באלפבית פונטי בינלאומי: [tʰɛkwʌndo], בתרגום חופשי: "דרך החיים של הבעיטה והאגרוף") היא אמנות לחימה קוריאנית שמתבססת בעיקר על כוח שנוצר כתוצאה מתנופה של מסת הגוף ומתנועת האגן ושמה דגש פחוּת על כוח ישיר. הטאקוונדו בישראל הינו ענף ספורט פופולרי שהחל בשנת 1977 עם פתיחתו של המעדון הראשון בירושלים על ידי מישל מדר, כיום מנכ"ל ההתאחדות, וכולל היום אלפי ספורטאים, מקצוענים וחובבנים ברחבי הארץ.
שני ארגונים של טאקוונדו קיימים. ראשון נוסד ה-(ITF (International Taekwon-do Federation, ואחריו ה-(WTF (World Taekwon-Do Federation, אשר הינו הארגון הגדול והמרכזי ושמוכר כענף ספורט רשמי באולימפיאדה.
 טולים (לפי ITF) או פוּמסה (לפי WTF), ובמקומות מסוימים גם קיונים או תבניות (באמנויות לחימה אחרות קאטות) - סדרה של צעדים, התקפות והגנות מול מטרות דמיוניות, אשר מטרתה לתרגל נשימה, ריכוז ובעיקר הגנות והתקפות במגוון מצבים דמיוניים. הטולים מתרגלים יציבות נכונה, דיוק ביצוע,תרגול נשימה, הכרת מטרה של כל תנועה ובעיטה. קיימים 24 סדרות של טולים בטאיקוון-דו, אשר מסמלים את 24 שעות היממה. WTF: ברמות גבוהות יחסית מבודדים חלקים מהפומסה ומתרגלים אותם מול יריב אמיתי. בפומסה יש ביטוי לפן הפילוסופי של לחימת הטאקוונדו אשר אומרת שאין מסיימים מהלך בתנועה הגנתית. ישנם 17 מהלכי פומסה שונים. פילוסופיה של הפומסה
    הושין סול [Hosin sool (=הגנה עצמית)] - בחלק זה מלמדים להתגונן מפני תקיפות של סכין, אגרוף, מקל, חניקה וחניקת ולעתים אף אקדח מטווח קרוב.
    קרבות - החלק בו לומדים להילחם, לפי WTF בסגנון חצי מגע לילדים ומגע מלא מגיל 14, לפי ITF:
ילדים עד גיל 9: ללא מגע. ילדים בין הגילאים 9-12: מגע מלא חוץ מהראש ופגיעות בגב. נוער 12+: מגע מלא ללא פגיעות בגב.לפי החוקים האולימפיים של ה-WTF המנצח בקרבות נקבע על בסיס ניקוד המוענק למשתתפים בזמן נתון. בתחרות רשמית מתחרים שלושה סיבובים, שנמשכים 2 דקות כל אחד. כמו כן במצב של שוויון נקודות בסוף הקרב, ממשיכים לסיבוב "נקודת הזהב" כלומר המתחרה הראשון שזוכה בנקודה, מנצח. לפי החוקים הבינלאומיים של ITF המנצח נקבע על ידי מס' הרב ביותר של נקודות. הקרב מתקיים בסיבוב אינטנסיבי אחד שנמשך כדקה המאפשר מכות בכל חלקי הגוף חוץ ממתחת לחגורה ומאחורי הגוף. אזהרות ניתנות על מכות מאחורים הגוף, מכה מתחת לחגורה, מכות בלי שליטה ויציאה מהזירה. 3 אזהרות מצטברות גורם להורדת נקודה למתמודד.
"נוקאאוט" מתרחש כאשר יריב לא יכול להמשיך את הקרב. לרוב במצבים בהם חוטף היריב בעיטה לראשו או לאזור אחר חוקי. שופט הזירה המרכזי סופר בקוראנית עד עשר ובזאת מאפשר למתחרה להתעשת מהבעיטה. על המתחרה שחטף את הבעיטה חלה חובת הוכחה כי מצבו תקין להמשך הקרב. את זאת יעשה על ידי קריאת "קיאפ" ושמירת פנים.
"נוקדאון" מתחרש כאשר היריב מקבל מכה שמהממת אותו, אך התעשת שמר פנים וקרא "קיאפ" לפני תום העשר שניות המותרות. במצב הזה מקבל המתחרה שבעט נקודה נוספת על היותה אפקטיבית וגרמה ליריב להיות המום.
שיטת הניקוד לפי WTF: בעיטה או אגרוף תקני לבטן - נקודה; בעיטות "מסובבת" ו"טיצ'גי"- 2 נקודות; בעיטה לראש (אסור מאחורי הראש) - שלוש נקודות; מכות לראש עם היד אסורות; מותר לדחוף אך ורק בעזרת אגרופים ולתת אגרופים למגן הבטן. על יציאה מהזירה, מכה מתחת לחגורה, פסביות ונגיעה בריצפה עם איבר גוף מעל גובה הברך השופט יכול להוריד חצי נקודה. וכן על עבירות חמורות כמו מכה מכוונת לפנים, הרמה של אגרוף מעל גובה הכתף וכדומה יכול השופט להוריד נקודה שלמה. לאחר הורדה של שלוש נקודות מפסיד המתחרה אוטומטית.
שיטת הניקוד לפי ITF: אגרוף לראש או לבטן - נקודה; בעיטה לבטן - שתי נקודות; בעיטה לראש - שלוש נקודות.כיוון שהבעיטות בטאקוונדו חזקות מאוד, על המתחרים ללבוש מגינים שבלעדיהם אסור להתחרות. מתחרי ה-WTF מחויבים ללבוש: מגן ראש; מגן גוף (בטן, חזה וגב); מגיני ידיים (על האמה); מגיני רגליים (על השוק); (בדרך כלל גם מגן שיניים ולגברים מגן אשכים); מגיני כפות ידיים; ומגיני כפות רגליים.החל מעונת התחרויות העולמית של 2011, עם כניסתם לתקן ולשימוש שוטף של המגינים האלקטרוניים, מגיני כפות הרגליים ומגיני הגוף הינם רגישים למגע.
אלקטרודות, המובנות בחלקים שונים של מגן כף הרגל ועל מגן הגוף, מאשרות באופן אוטומטי פגיעה של בעיטה במגן הגוף. כאשר מזוהה במערכת האלקטרונית פגיעה במגן הגוף בדרגת כוח מסוימת,(אותה אפשר לווסת ולהתאים ביחס למשקלם של המתחרים, או ביחס לקטגורית המשקל שלפיה הם מקיימים את הקרב, בעזרת "טקוואנצ'יפ") המתחרה שנתן את הבעיטה יזכה בנקודה.
מתחרי ה-ITF מחויבים ללבוש: מגן ראש (עד גיל 18); מגן ידיים; מגן רגליים (מכף הרגל עד השוק); מגן אשכים לגברים; ומגן שיניים.הקרבות בטאקוונדו נערכים על מעין מזרנים מיוחדים על מנת להבטיח את ביטחונם של המתחרים במקרים של נפילות (ובמיוחד נפילות על הראש).בקרבות יש כמה סוגי שופטים (בין ארבעה לחמישה שופטים בסך הכל): שלושה או ארבעה שופטים צדדיים הנמצאים מחוץ לזירה ("שופט פינה")- הם רושמים את הנקודות או מסמנים אותן בעזרת לחצן אלקטרוני. בשיטה האלקטרונית צריכים שניים משלושת השופטים ללחוץ על הלחצן כמעט בו זמנית כדי שתסומן נקודה; שופט מרכזי שנמצא בזירה - במקרה וצריך להוריד חצי נקודה או לתת אזהרה השופט עוצר את הקרב ומסמן למתחרים את החלטתו. בסמכותו של השופט המרכזי גם להחליט על נוקאאוט, נוקדאון, ובעיטות מהממות; כיום ישנם המגנים האלקטרונים אשר על כל בעיטה מספיק חזקה נותנים נקודה, המכשיר עובד על שבב שנמצא גם על המגן שבכף רגלו של המתחרה וגם על מגנו כך שבעיטה עם השוק לא תחשב. שופט שולחן מקבל את הפתקים משאר השופטים בסוף כל קרב, מסכם את הנקודות, ומניף דגל כחול או אדום לפי הצבע של המתחרה שניצח או מודיע לשופט המרכזי המניף את ידו של המנצח.רמתם של המתאמנים נקבעת בסדרת מבחנים, כאשר חגורה סביב למותן היא המייצגת את רמתו של לוחם הטקוואנדו. סדר החגורות על פי WTF הוא:
לבן - צהוב - כחול - אדום, כאשר מעבר מצבע אחד למשנו מותנה במעברי ביניים של פס אחד ושני פסים. לבסוף, כלומר כאשר המתאמן הגיע לרמה של חגורה אדומה עם שני פסים, מתקיים מבחן חגורות שחורות, שרמתו היא קשה יותר, וזאת על-מנת להבחין בין לוחמים מין השורה ללוחמים שעוד מטפסים בסולם הדרגות. המשך העלייה בדירוג לגבי חגורות שחורות מתבצע בשיטת הדאנים, כאשר הדירוג נע בין דאן אחד לדאן שמונה.
סדר החגורות על פי ITF הוא זהה, אך אין קיימת דרגה של שני פסים, וקיימת חגורה ירוקה וירוקה עם פס, ובנוסף קיימת דרגת דאן 9 - גראנדמאסטר.האספקט המרכזי של הטקוואנדו מתקיים על זירת הקרבות, כאשר החלוקה בטאקוונדו WTF מתבצעת על פי חתכי גיל, מין ומשקל. קיימות נבחרת בוגרים, נוער וקדטים, ובתחרויות האולימפיות החלוקה מתבצעת כדלקמן:
נשים:
    49 ק"ג ומטה
    49-57 ק"ג
    57-67 ק"ג
    67 ק"ג ומעלה
גברים:
    58 ק"ג ומטה
    58-68 ק"ג
    68-80 ק"ג
    80 ק"ג ומעלה
בטקוואנדו ITF החלוקה מתחלקת גם היא לפי גילאים (12-14, 15-17, 18-35, 36-45, 46+), משקל ומין. בקטגוריות המשקל (לגיל 18-35):

אייקידו

אייקידו (ביפנית:  בתרגום חופשי - "הדרך להרמוניה עם האנרגיה") היא אמנות לחימה יפנית אשר פותחה על ידי מוֹרִיהֶיי אוּאֶשִיבָּה המכונה "אוֹ סֶנסֶאי" (, המורה הגדול) בין שנות ה-20 וה-60 של המאה ה-20. אואשיבה פיתח את האייקידו בהתבסס על אמנויות לחימה יפניות קלאסיות שונות בהן התמחה.
האייקידו הוא לא רק אמנות לחימה, אלא גם דרך חיים ופילוסופיה חברתית שוחרת שלום. מטרתו של האייקידוֹ‏קה (מי שמתרגל אייקידו) היא לפתור עימותים בדרכי שלום ולהגן על עצמו תוך הימנעות מגרימת נזק לתוקף. האייקידו דוגל בתנועה המתמזגת עם התוקפים אותו, אגב הסטת כוחם וניתובו על מנת להתאחד עם התנועה, ולהוביל אותה, מבלי לגרום להתנגדות מצידם. רוב הטכניקות באייקידו מסתיימות בריתוק התוקף על הקרקע, או בהטלתו, ודורשות מהמבצע אותן יצירת איחוד עם כוחו של התוקף.
מייסד האייקידו תיאר את מהות האייקידו במשפט הבא: "האייקידו הוא דרך להתפתחות גוף ונפש לשם יצירת חברה טובה יותר" את מטרתו של האייקידו הוא סיכם באימרה אשר הוא נהג לכתוב פעמים רבות בקליגרפיה, או לציין בהרצאותיו הרבות בפני תלמידיו: "ניצחון נכון הוא ניצחון על עצמך" (ביפנית: Masakatsu Agatsu ), הוא עיקרון באייקידו הקובע שניצחון כנגד אדם אחר הוא חסר משמעות. האייקידוקה צריך לנסות לנצח את הפחדים, הקשיים והמגבלות שלו ובעיקר לנצח את תכונותיו השליליות. אפשר גם להבין את העיקרון בצורה פשוטה אף יותר, כאשר אדם מותקף, עליו לנטרל את יריבו, אך להימנע מפגיעה בו ככל האפשר. ברוב המוחלט של סגנונות האייקידו, לא מתקיימות תחרויות, וגם לא מתאמנים בקרבות בהם יש מנצח ומפסיד. עיקר האימון באייקידו הוא התירגול עצמו ולא בדיקת היעילות או הרמה של המתאמן בעזרת קרבות ותחרויות.
מקורות האייקידו הם באמנויות הלחימה העתיקות של יפן כגון בוג'וטסו, ג'ו ג'וטסו ועוד. אואשיבה התאמן במהלך חייו במספר אמנויות לחימה יפניות עתיקות, ובייחוד באמנות לחימה הנקראת דאיטו-ריו אייקי-ג'וג'וטסו ממנו התפתחה גם אמנות לחימה קוריאנית בשם האפקידו. לקראת סוף שנות העשרים הסגנון של אואשיבה קיבל כיוון ייחודי בעקבות התעניינותו הגוברת בדת האואומוטו. למעשה, השם "אייקידו" הוענק למוריהיי אואשיבה בידי אוניסאבורו דג'וצ'י - אחד ממייסדי האומוטו‏‏, שהיה מורו הרוחני של מוריהיי אואשיבה. בשנת 1926, אואשיבה עזב את מעונו של מורו הרוחני, ויצא בברכתו לטוקיו על מנת ללמד את אמנות הלחימה שלו ואת משנתו. עם צאתו לטוקיו, הגה אוניסאבורו עבור אמנות הלחימה של אואשיבה את השם "אייקידו". האייקידו התפתח לאורך כמה עשרות שנים בידי אואשיבה, ולאחר מותו בשנת 1969, המשיך להתפתח על ידי בנו קישומארו אואשיבה - ממשיך דרכו, ותלמידיו הבכירים. כיום, האייקידו נפוץ במקומות רבים ברחבי העולם, וניתן למצוא זרמים שונים ומגוונים. למרות הגיוון בסגנונות כיום, הרוב המוחלט של סגנונות האייקידו שומר על הגרעין של היעדר תחרויות, הימנעות מפגיעה פיזית בתוקף, והימנעות מנוקשות השרירים בעת ביצוע טכניקות.
משמעות המילה אייקידו:
איי - התאמה. היות מתאים למשהו (מקובל להקביל את המילה גם למילה הלועזית הרמוניה).
קי - המקבילה היפנית לצ'י הסינית, אין הגדרה ברורה למונח זה אך מקובל לתרגם אותו כ"אנרגיה",
דו  - המקבילה היפנית ל"דאו" או "טאו". בתרגום חופשי המילה היא "דרך". במובן של דרך חיים או "דרך" במובן של שיטה.
את המילה במלואה אפשר לתרגם: "הדרך לפעולה מתאימה" או כאמור הדרך להרמוניה עם האנרגיה.
היסטוריה:
מוריהיי אואשיבה, מייסד האייקידו.
האייקידו נוצר על ידי מוריהי אואשיבה, אשר נולד בטנבה שביפן ב-12 בדצמבר 1883, ומת ב-26 באפריל 1969. בקרב העוסקים באייקידו נקרא אואשיבה "או סנסאי", המורה הגדול. אואשיבה ראה באייקידו סינתזה של אימוני הלחימה שלו וביטוי לפילוסופיה האישית שלו של שלום עולמי ופיוס. האייקידו התפתח בתקופת חייו של אואשיאבה וממשיך להתפתח עד היום והפך לקשת רחבה של סגנונות שונים וגישות אישיות של אמני לחימה ברחבי העולם.
אייקידו הגיע למערב לראשנה בשנת 1951 דרך צרפת, כאשר ספורטאי אייקידו הדגימו אותו למתאמני ג'ודו. בשנת 1953 קואיצ'י טוהיי הגיע להוואי ובהמשך לארצות הברית. סטיוון סיגל שהוא בעצמו בעל דן 8 באייקידו תרם רבות להרחבת הידע על אייקידו.
התפתחות ראשונית:
אואשיבה החל לפתח את האייקידו בשלהי שנות העשרים ושנות השלושים של המאה העשרים. הוא פיתח את האייקידו דרך הכלאה של אמנויות הלחימה העתיקות אותן למד. אמנות הלחימה העיקרית עליה בנוי האייקידו היא הדאיטו-ריו אייקי-ג'ו ג'וטסו אותה אואשיבה למד ישירות מהמורה הראשי של השיטה באותה תקופה, טקדה סוקקו. בנוסף, נודע כי אואשיבה למד ב-1901 גם טנג'ין שיניו-ריו עם טוזווה טוקוסבורו בטוקיו; מ-1903 עד 1908 למד גם יגיו שינגן-ריו עם נקאי מסקטסו, בסקאי; וב-1911 למד ג'ודו עם קיושי טקגי בטנבה.
אמנות הלחימה העתיקות של יפן, ובעיקר הדאיטו-ריו הם המשפיעים הטכניים העיקריים על האייקידו. יחד עם טכניקות בריחי מפרקים והטלות בידיים ריקות, אואשיבה שילב באייקידו גם תנועות אימון בעזרת נשק, כמו אלו המיועדות לחנית (יָארִי), למטה (ג'וֹ), פגיון, ולעתים גם לרובה מכודן (ג'וּקֶן). כמו כן, האייקידו שואב חלק מהמבנה הטכני שלו מאמנות החרב (קנג'וטסו).
ב-1912, עבר אואשיבה להוקאידו, וב-1915, החל ללמוד דאיטו-ריו יחד עם טקדה סוקקו. למרות שקִשרו הרשמי עם הדייטו-ריו נמשך עד שנת 1937, החל אואשיבה להתרחק מטקדה ומהדאיטו-ריו כבר במחצית השנייה של שנות השלושים. באותה התקופה, התייחס אואשיבה לאמנות הלחימה שלו כ"איקי בודו". כאמור, השם "אייקידו" נהגה בשנת 1926 על ידי אוניסאבורו דג'וצ'י (מורו הרוחני של אואשיבה). השם "אייקידו" הפך לשמה הרשמי של אמנות הלחימה ב-1942.
סוקקו טקדה, ראש שיטת אמנות הלחימה (בזמנו) דאיטו ריו אייקי ג'ו ג'וטסו ממנה נוצר האייקידו- 1888
השפעות דתיות:
לאחר שעזב את הוקאידו ב-1919, אואשיבה פגש את אוניסבורו דגוצ'י, המנהיג הרוחני של דת האומוטו (תנועת נאו-שינטו) באייבה, ממנו הושפע עמוקות. אחד מהסממנים העיקריים של האואומוטו הוא ההדגשה על האוטופיה בחייו של אדם, שהשפיעה רבות על הפילוסופיה של אואשיבה. האייקידו מציג את הפילוסופיה הזו בכך שהמותקף יוכל לקבל את האנרגיה של המתקפה, ולתעל אותה לכיוון חדש בלי להזיק. בסוף אידאלי לקרב, לא רק המותקף יוצא ללא פגע, אלא גם המתקיף.
בנוסף להשפעה זו על צמיחתו הרוחנית, הקשר עם דגוצ'י נתן לאואשיבה פתח לאליטה הפוליטית והצבאית כאמן לחימה. כתוצאה מחשיפה זו, אואשיבה יכול היה למשוך אליו תמיכה כלכלית, וכמו כן, גם תלמידים מוכשרים. אחדים מתלמידים אלו הקימו לאחר מכן סגנונות אייקידו ייחודיים משלהם.
אוניסבורו דגוצ'י ואומוטו קיו
לאחר עזבו את הוקאידו פגש אואשיבה את אניסבורו דגוצ'י אשר עמד בראש הדת היפנית החדשה אומוטו קייו אשר הדגישה עקרונות של חסד ורחמים. אואשיבה הושפע עמוקות ממפגש זה והיה פעיל באומוטו קיו עד מלחמת העולם השנייה.
צורת האימון:
בדומה לרוב אמנויות הלחימה היפניות, האימון באייקידו כולל פן פיזי ופן מנטלי. הפן הפיזי של האימון הוא שיפור הכושר הכללי והגמישות, לצד עבודה עם טכניקות והתקפות מסוימות. כיוון שטכניקות רבות מסתיימות בהטלה, התלמידים לומדים בשלבים הראשונים כיצד ליפול ולהתגלגל מבלי לפגוע בעצמם. בשלבים מתקדמים יותר לומדים התלמידים להתגונן בצורה חופשית מסוגים שונים של התקפות, וכן להתגונן מפני מספר תוקפים. בחלק מסגנונות האייקידו יש שימוש גם בכלי נשק מסורתיים מעץ - חרב (בוקן), מקל (ג'וֹ‏) ופגיון (טָ‏אנְטוֹ‏), ברוב השיטות האימון בנשק מסורתי עוזר לאייקידוקה להטמיע תנועה נכונה באייקידו, ואינו מטרה בפני עצמו.
האימון הפיזי
כושר גופני: באייקידו נהוג לעבוד בעיקר על גמישות, קואורדינציה, סיבולת לב ריאה ולעתים גם זריזות. כמעט אף פעם אין דגש על שיפור הכוח, שכן האייקידו מלמד שלא להשתמש בכוח. האימון הפיזי באייקידו דומה מאד לאימון ביוגה, אימון שמטרתו לשלוט בכל הגוף בצורה יותר טובה, ולאו דווקא לחטב אותו. רוב האימונים מתחילים בחימום שהוא בחלקו התמתחויות ותרגילי גמישות, וחלקו תרגילי אייקידו ליחידים, תרגילים המשפרים את הקואורדינציה ואת השליטה בגוף, וכן את ההבנה לגבי התנועות באייקידו.
הסיבולת חשובה באייקידו על מנת לשמור על הגוף במצב רגוע גם בעת מאמץ. הקואורדינציה, הגמישות והזריזות משמשות לביצוע טכניקות בקלות. למרות זאת, האייקידו ידוע בהתאמתו לכל אדם בכל מצב בריאותי, מין וגיל.
עבודה על טכניקה
רוב העבודה בדוג'ו ("המקום בו מתורגלת הדרך") נעשית בזוגות, והיא עבודה על טכניקה ספציפית. לבני הזוג לאימון שני תפקידים בסיסיים: אוּקֶה וטוֹרי, או "נָאגֶה" (מטיל). האוקה הוא התוקף, ולאחר מכן הוא מוטל או מרותק. הטורי הוא שמבצע את הטכניקה, כלומר המתגונן. המושג "טורי" מתייחס אל זה שמבצע את הטכניקה, בין אם זו טכניקת הטלה או ריתוק, אך במקרה שטורי מבצע טכניקת הטלה, ניתן לכנותו "נָאגֶה". האימון מתנהל כמו קָטָה קצרה, האוקה תוקף בהתקפה מסוימת והטורי מגן בטכניקה מסוימת, לאחר כמה פעמים, התלמידים מתחלפים והאוקה הופך טורי וכיוצא בכך.
תפקידם של האוקה והטורי/נאגה נחשב לקריטי כדי להתאמן באייקידו. הטורי, בנוסף לביצוע הטכניקה, לומד בעיקר איך להשתלב עם התקפה ולשלוט בתנועה בלי שימוש בכוח. האוקה לומד לשמור על הרמוניה עם הטורי, ולדעת לנוע בגמישות לאן שזה מוביל אותו, מבלי שייגרם נזק לגופו. האוקה מנסה לייצב את גופו, ואילו הטורי צריך בעזרת מיקומו לא לאפשר זאת. באימונים מתקדמים ייתכן והאוקה ינסה להפוך את הטכניקה, לבצע טכניקה כנגד הטכניקה המבוצעת (קאֶשי-ואזה) ולהגיע לשליטה.
הטכניקות באייקידו מסתיימות לרוב בהטלה או בריתוק. הפעולה של "קבלת הטכניקה" כלומר ממיומנותו של האוקה, נקראת "אוּקֶמִי", אוקמי טוב הוא כזה שמונע מהאוקה כאב או פגיעה במידה הרבה ביותר. גלגול טוב לדוגמה, מחלק את החבטה הפגיעה במזרן בצורה שווה לאורך הזרוע הכתף הגב והרגליים, מבלי לאפשר לחץ רב על אף נקודה, ומבלי שאזורים רגישים כמו הראש והצוואר יגעו ברצפה. מתאמנים רבים במערב סבורים בטעות שמיומנות האוקמי היא רק מיומנות הנפילות והגלגולים, אך למעשה, המושג היפני מתייחס אל כל מערכת התגובות של האוקה כאשר מבוצעת עליו טכניקה.
לאימון על טכניקות יש ערך כפול, מלבד ההבנה של הטכניקה עצמה, התלמידים לומדים לעבוד על פי עקרונות האייקידו ולרוב הדגש מושם דווקא על כך.
כדי שהטורי יוכל ללמוד כיצד להגן על עצמו מהתקפה, על האוקה לדעת לתקוף בצורה נכונה, ומסיבה זו האייקידוקא לומד גם להתקיף (למרות שהשקפת העולם של האייקידו, שואפת להימנע ככל האפשר מפגיעה בזולת).
באופן גס אפשר לחלק את התקיפות באייקידו לאחיזות, דוגמת אחיזה של שתי הידיים על הכתפיים, וחבטות דוגמת אגרוף לחזה. בן החבטות ישנן התקפות הנקראות "אוצ'י" (, uchi) ודומות מאד לחיתוכים בחרב, שכן שחלק ניכר מהטכניקות באייקידו מקורו בהגנה מתוקף חמוש.
ההגנה מבעיטות נלמדת אף היא, אך מתאמנים רבים נמנעים מתרגול זה, או שהם מתרגלים התמודדות מול בעיטות בשלבים מאוחרים יותר כיוון שהנפילות מטכניקות שכאלה קשות ומסוכנות יותר. כמו כן, בדוג'ואים רבים המתאמנים אינם יודעים לבעוט בצורה נכונה, וגם זו סיבה של חלק מהדוג'ואים להימנע מתירגול זה.
כמה מהחבטות הבסיסיות הן:
שוֹמֶנְאוּצִ'י חבטה לחזית הראש, מכה אנכית ביד פתוחה המכוונת למצח.
יוקומנְאוצ'י חבטה לצד הראש, לרקה או לצוואר, מכה אלכסונית ביד פתוחה. התוקף עומד בזווית לנתקף כדי לא להיות חשוף לחבטות בעצמו.
מונה-צקי אגרוף לחזה.
כמה אחיזות בסיסיות:
קטהטה-דורי  - יד אחת אוחזת את גב שורש כף היד.
מורוטה-דורי  - שתי ידיים אוחזות ביד אחת.
ריוטה-דורי  או ריוטה-קטה-טה-דורי- שתי ידיים אוחזות שתי ידיים, זהה לפעמיים אחיזה של יד אחת.
קטה-דורי  - יד אחת אוחזת את הכתף. אחיזה של שתי ידיים על שתי הכתפיים נקראת ריוקטה - דורי .
טכניקות בסיסיות
באייקידו יש טכניקות רבות, המשתנות בין סגנון לסגנון, עם זאת יש מספר טכניקות בסיסיות שקימות ברוב הסגנונות בצורה די דומה. יש לציין שאם האייקידוקא באמת נתקף, הוא לא אמור להשתמש בטכניקה אחת או אחרת, אלא לפעול על פי רוח האייקידו, כאשר הוא מבין בבריחים ובהטלות, בזכות הטכניקות.
איקיו  - בתרגום: הטכניקה הראשונה; שליטה באוקה והבאתו לרצפה כשיד אחת נמצאת על מרפק והשניי במפרק כף היד, אם יש צורך, היד האוחזת בפרק כף היד לוחצת קלות על עצב הגומד.
ניקיו  - בתרגום: הטכניקה השנייה; בריח על פרק כף היד של היריב, ידו של היריב נהיית דומה לאות האנגלית Z כאשר כף היד נדחפת לכיוון המרפק. טכניקה זו עלולה לגרום לכאב חד אצל האוקה אם היא נעשית שלא כהלכה.
סאנקיו - בתרגום: הטכניקה השלישית; בריח ספירלי, כשהאצבעות מצביעות מטה, וכף היד מסובבת. טורי שולט דרך כף היד של האוקה במרפקו ובכתפו ובכך למעשה טורי מקבל שליטה על כל גופו של האוקה.
שיהונאגה - הטלה לארבעה כיוונים; היד מקופלת מעל המרפק והטורי יכול להטיל את האוקה לכל כיוון שירצה.
קוֹטֵגַאֶשי  - הטלה ממפרק כף היד, יכול גם לשמש כבריח על מפרק כף היד.
קוֹקיוּנאגה - הטלה בנשימה; שם כללי למגוון טכניקות אשר בהן מטילים את האוקה תוך דגש על נשימה נכונה אשר מאפשרת לגוף לפעול באופן יעיל ועוצמתי.
אירימינאגה - - הטלה בכניסה; קבוצת טכניקות בהן הנגה הולך קדימה לכיוון האוקה ומוציא אותו משווי המשקל.
טנצ'ינאגה  - הטלת שמיים וארץ; הנאגה שולח יד אחת כלפי מעלה והשניי כלפי מטה ומוציא את יריבו מה"מרכז" שלו. באופן סמלי, מפצל אותו בין שמיים וארץ.
דרגות:
ילדים מתחילים מדרגת קיו 10 ומתקדמים בסדר יורד עד קיו 1. חגורה שחורה (דרגת שודאן - דאן ראשון) ניתן לקבל החל מגיל 15-16.
בוגרים מתחילים ברוב המקומות בדרגת קיו 6, ומתקדמים בסדר יורד עד דרגת קיו 1 ולאחר מכן מקבלים חגורה שחורה שמסמלת את דרגות הדאן. בחלק מהארגונים, דאן ראשון עד דאן 4 ניתן לקבל לרוב לאחר עריכת מבחן בפני שיהאן (מאסטר) נציג השיטה, או עריכת מבחן בפני מורה אשר קיבל אישור לבחון. דאן 5 ומעלה מקבלים לאחר קבלת המלצה ממאסטר או מראש השיטה.
בחלק מקומות האימון, נהוג לחגור חגורה לבנה על בגד אימונים לבן, עד לקבלת החגורה השחורה. לאחר קבלת החגורה השחורה, נהוג ללבוש מכנסיים רחבים בצבע שחור או כחול כהה הקרויים הָ‏אקַ‏מָ‏ה. יש ארגונים בהם לובשים האקמה החל מדרגת קיו 4, או אפילו עם ההגעה לדוג'ו.

הסטוריה של אומנויות לחימה

אמנות לחימה היא מיומנות גופנית נרכשת, שעיקרה שיפור יכולת הלחימה בשעת קרב פנים-אל-פנים, אך מקיימת ערכים מוספים, כגון ערך אמנותי, יכולת שליטה בגוף, שיפור היכולות התודעתיות וכדומה.
מקורן של מרבית האומניות במזרח הרחוק. האמנויות יונקות משורשים עתיקים, אולם ההתגבשות של רובן לצורה בה הן נלמדות כיום, נוצרה במאה השנים האחרונות.

אמנויות לחימה מהמזרח הרחוק:
סין, אשר נחשבת למדינה בעלת תורות ואמונות רוחניות מפותחות (בודהיזם,טאואיזם, תורתו של קונפוציוס) ובעלת אחת ההיסטוריות העתיקות והמפורטות ביותר בעולם, הייתה אחת הראשונות אשר פותחו בה אמנויות הלחימה. היסוד לרובן החל להתפתח עם ביסוסן של ממלכות ראשוניות בסין בתקופת הקיסר הצהוב, כ-2600 שנה לפני הספירה. יסוד זה כלל לחימה בסיסית כגון היאבקות, איגרוף, סייף חרבות ולחימה בכלי נשק נוספים. עד למאה ה-18, הדגש באמנויות הלחימה הסיניות היה לרוב על לחימה באמצעות כלי נשק, כאשר אמנויות שונות התפתחו בשני סוגים של הקשרים היסטוריים - במסגרות צבאיות לצורך לחימה צבאית (דוגמת לחימה עם חניתות ארוכות, שלימים היוותה בסיס ליצירת שינג אי צ'ואן), וביישובים מקומיים (כפרים, ערים ומנזרים) לצורכי הגנה עצמית. הסגנון העתיק ביותר המתועד היסטורית בסין הוא שוואי ג'יאו (סגנון היאבקות והטלות), אשר התפתח עוד לפני המצאת הכתב, לפני יותר מ-4,000 שנה. ראוי לציין כי בעת המודרנית, אמנויות הלחימה הסיניות בכללותן עברו אבולוציה אינטנסיבית, ואינן דומות במראן החיצוני למצב שהתקיים בסין באלפי השנים האחרונות. החל מן המאה ה-18, כאשר החל מעבר הדרגתי בדגש שהושם במרבית אמנויות הלחימה הסיניות מעבודה באמצעות כלי נשק לעבודה ביד ריקה, השתנה גם אופיין ומראן החיצוני של אלה. מרבית אמנויות הלחימה הסיניות המוכרות כיום, עם כך, מקורן בשלוש מאות השנים האחרונות.
במהלך התפתחותן הושפעו אמנויות הלחימה הסיניות גם מאמנויות לחימה שמקורן בהודו. סיפור מפורסם (ספק אגדה) הוא בדבר נזיר הודי בשם דא-מו (בודהידארמה), שהגיע מהודו למנזר שאו לין בסין (מנזר שאולין המקורי עליו מסופר נשרף לפני שנים רבות, ומנזר שאולין המודרני נבנה על ידי המשטר הקומוניסטי). בתהליך כלשהו אשר טיבו משתנה מאגדה אחת למשנתה, לימד אותו דא-מו את הנזירים בשאולין אמנויות לחימה, או לכל הפחות תרגולים בריאותיים, ששימשו אותם ברבות הימים כבסיס לפיתוח אמנויות לחימה לצורכי הגנה עצמית. טענה רווחת ומוטעית היא שמקורן של כל אמנויות הלחימה הסיניות הוא במנזר שאולין. כאמור, אמנויות לחימה רבות התפתחו בנפרד במסגרת צבאות שונים בסין וביישובים שונים, ושאולין לא היה המנזר היחיד ששימר ופיתח אמנויות לחימה. אמנויות הלחימה הנלמדות בשאולין כיום הן ברובו וריאציות מודרניות של וו-שו שיצר המשטר הקומוניסטי.
האדם המוכר והמפורסם ביותר במערב בהקשר של אמנויות לחימה סיניות הוא ככל הנראה השחקן ברוס לי, אשר ידוע בשל סרטי אמנויות הלחימה בהם הוא כיכב, וכן אמנות הלחימה שפיתח, "ג'יט קון דו" (דרך האגרוף המיירט, בניב קאנטונזי). שני שחקנים ואמני לחימה סיניים נוספים המפורסמים במערב נוספים הם הפעלולן, שחקן האופרה הסינית המסורתית, ובמאי קולנוע - ג'קי צ'אן, ו-ג'ט לי, ספורטאי מקצועי של וו שו מודרני תחרותי שהיה אלוף סין משך מספר שנים בתחרויות שונות של וו-שו מודרני.
רשימת זרמים באמנויות לחימה סיניות:
שיטות "חיצוניות" (לרוב יכונו בסין "וו-שו", ובמערב "קונג פו" / "גונג פו": הונג גאר, הונג צ'ואן, פי גואה ג'אנג, צ'ואו ג'יאו (הרגל המנקבת), טאן טוי (הרגל הקפיצית),צ'אנג צ'ואן (אגרוף ארוך), נאן צ'ואן (אגרוף דרומי), דזה ראן מן (אגרוף טבעי), ווין צ'ון, פאן דזה צ'ואן, צ'וי לי פוט, מיזונג צ'ואן, סאן דה, טונג ביי צ'ואן, ג'ין גאנג בה שי.
שיטות המשלבות אלמנטים "פנימיים" ו-"חיצוניים": בה ג'י צ'ואן, טאנג לאנג צ'ואן (גמל שלמה), פוג'יאן באי חה צ'ואן (עגור לבן ממחוז פוג'יאן), וו-זו צ'ואן (אגרוף חמשת האבות הקדמונים), פאק מיי (גבה לבנה).
שיטות "פנימיות": טאי ג'י צ'ואן, בה גואה ג'אנג (וכן יין-יאנג בה פאן ג'אנג), שינג אי צ'ואן, אי צ'ואן, ליו חה שין אי צ'ואן, ליו חה בה פה, אי ליק צ'ואן, ותת-שושלות ווריאציות של אמנויות אלה.
ביפן קיים עושר רב של שיטות לחימה. עושר זה נובע מהחשיבות הרבה שהייתה למעמד הלוחמים ומהעובדה שהחברה היפנית הייתה נגועה באלימות קשה ובסכסוכים פנימיים עד לתקופת מייג'י (המאה ה-19). חלק גדול של שיטות הלחימה היפניות עסק בשימוש בכלי נשק. זרמים מחשבתיים ותאורטיים רוכזו תחת הכותר ריו (Ryu) (למשל קשימה שין-ריו). היו מאות זרמי ריו שהקיום והגניאולוגיה של רובם מתועד עד היום. התוכן המעשי של חלק גדול מזרמי ריו אלו אבד עקב חוסר תרגול.
רק חלק קטן משיטות וזרמי הלחימה של פעם עסק בלחימה בידיים ריקות וחלק זה עבר שיפור והתמקצעות ממש עד למאה ה-20.
עם כניסת הכוחות האמריקאים ליפן לאחר מלחמת העולם השנייה נאסר התרגול ברוב שיטות הלחימה העתיקות. שיטות חדשות וספורטיביות צברו פופולריות רבה (קארטה, שמקורה באוקינוואה שסופחה ליפן, ג'ודו וקנדו) שיטות אלו נקראות גנדאי בודו. עדיין יש מתרגלים המשמרים חלק מזרמי הלחימה העתיקים.
הקאטות (רצף תרגילים) בשיטות הלחימה העתיקות מכילות תמיד תפקידים לשני יריבים או יותר. חלק מהקאטות המודרניות, או לחלופין אלו שמוצאן מסין, מכילות רק תפקיד אחד כשהישום מול יריב אמיתי נלמד בשלבים מתקדמים יותר. בג'ודו השתמרו מספר קאטות משיטות ג'ו ג'וטסו עתיקות אשר למד מייסד הג'ודו. בנין ג'וטסו, כפי שהוא נלמד בשיטות שייצאו מטקמטסו, מתרגלים קאטות ממספר זרמי לחימה (ריו) באופן העתיק.
קאטות השליפה של הקנדו נערכו באמצע המאה ה-20 כדי ליצור סינתזה בין ידע עתיק וצרכים מודרניים של המתרגלים.
שלבי התקדמות התלמיד בלימוד תורת הלחימה מוגדרים על ידי מוגש שו הא רי.
אמנויות הלחימה הפיליפיניות ידועות בשמותיהן: ארניס, קאלי או אסקרימה - שמות אשר בעצם כוונתם היא אמנות לחימה פיליפינית.
אמנויות הלחימה הפיליפיניות הן בעיקרן אמנויות של נשק והן מורכבות מטכניקות לחימה הכוללות שימוש בכלי נשק רבים כגון: חרבות, סכינים, מקלות ואף יד ריקה.
אמנויות הלחימה הפיליפיניות התפתחו בעבר כאשר הפיליפינים הקדומים נאבקו בכוחות הטבע, חיות פראיות ואויבים משבטים שונים. הארכיפלגו הפיליפיני מורכב מ-7107 איים והינו ממוקם בדרום מזרח אסיה במיקום אסטרטגי ביותר והינו עשיר במשאבים - בשל כך, רבים חשקו באדמה זו. בגלל זאת ובשל המגע עם תרבויות שונות (מטעמי מלחמה או מסחר) אמנויות הלחימה הפיליפיניות הן עשירות ומגוונות.
היות והיה צורך בהגנה עצמית כנגד שבטים עוינים, פולשים וכובשים, התושבים המקומיים של איים אלו פיתחו שיטות לחימה על פי צרכיהם. שיטות אלו הן המקור של הרבה סגנונות שונים באמנויות הלחימה הפיליפיניות, המיוחדות לכל אזור. כיום ישנן מאות שיטות וסגנונות לחימה פיליפיניות שונות.
אמנויות לחימה הודיות הן רבות ומגוונות וחלו בהן שינויים בעיקר לפי האזור והזמן שבו אמנות הלחימה צצה. אך אפשר לחלק את הסגנונות לשם התחלה בתור סגנונות דרומיים וסגנונות צפוניים. למשל כמה מאמנויות הלחימה העתיקות באו מצפון הודו למשל: קבדי, טאנג-טה וגאטקה. מדרום הודו באות אמנויות לחימה כמו, קוטו ואריסאי ווארמה קאלאי שפותחו במדינת טאמיל כמו גם קאלאריפאיאטו ואדיטהאדה שפותחו במדינת קארלה. קיימת גם האבקות הודית שנקראת מאלאיודהה בצפון הודו ומאליותהאם בדרום הודו. חלק מהשיטות העתיקות יותר שומשו גם במארכת הקאסטות של ההינדואיזם בקאסטה של הקשאטריה (המעמד הלוחם). שיטות אלו מכילות קרב בידיים ריקות כמו גם קרב חמוש. בנוסף שיטות אלו מכילות אלמנטים פסבדו מדעיים רוחניים כמו מדיטציות והכשרה מנטלית.
אומנות הלחימה העיקרית בברזיל היא קפואירה שנוצרה במאה ה-16 על ידי עבדים אפריקניים בברזיל. יש הרואים בקפוארה ריקוד או משחק, ואחרים רואים אותה כאומנות לחימה.

אומנויות לחימה בימינו

אומנויות לחימה מורכבת מאוסף של תנועות ותרגילים גופניים ורוחניים המיועדים לשפר את יכולת המתאמן בהגנה או תקיפה של יריב פוטנציאלי.
באומנויות לחימה שונות עושים שימוש באמצעי התגוננות שונים, החל משימוש בידיים ו/או רגליים וכמו כן באומנויות לחימה שונות נעשה גם שימוש בנשק קר כגון: מקלות, סכינים, חרבות וכדומה.
חלק מאומנויות הלחימה בעיקר אלו ששורשיהן במזרח הרחוק, קשורות גם לאמונת המתאמן כגון: הינדואיזם, בודהיזם, דאוהיזם ועוד.
לכן ניתן לראות כי בחלק מאומנויות הלחימה הרבות מלמדים לשמירה על קוד מוסר, התנהגות ודרך ארץ.
לא בכל אומנויות הלחימה הדגש הוא על יעילות האומנות כאמצעי להגנה והתקפה, ישנן אומנויות לחימה שבהן יש דגש רב על החן שבתנועת המתאמן.
כמו כן, חלק גדול של אומנויות הלחימה הם למעשה ענפי ספורט תחרותי.
אומנויות לחימה על קצה המזלג
קיימות אומנויות לחימה רבות החל מאומנויות לחימה מהמזרח הרחוק כגון: קרטה, קונג פו (שם כללי למגוון רחב של אומנויות לחימה סיניות), ג'ודו, סומו, אסקרימה (אומנות לחימה פיליפינית) דרך אומנויות לחימה אירופיות כגון: סמבו (מרוסיה), אגרוף, סייף, סוואט (אגרוף צרפתי) ועד ליבשת דרום אמריקה עם הקפוארה הידועה.
קיים מגוון מאוד רחב של אומנויות לחימה שלא ניתן להזכיר את כולן בכתבה זו.
באומנויות הלחימה ניתן לראות זהות וגם שוני, בדרך כלל מה שיאפיין ויבדיל אומנות לחימה מסוימת מהשנייה הוא אופי השימוש באיברים ו/או הכלים השונים
לדוגמה אומנויות לחימה כגון: אגרוף מערבי ווינג צ'ונג (Wing Chun ) עושים שימוש עיקרי באמצעות חבטות באגרופים.
בטקוואנדו, סוואט ( Savate) וקיקבוקס בולט השימוש בבעיטות.
במואי טאי (איגרוף תאילנדי) עושים שימוש בחבטות מרפק וברכיים.
בקרטה ובקונג פו שאולין ניתן לראות חבטות באמצעות יד פתוחה.
ואומנויות לחימה נוספות כגון: ג'ודו, האבקות, אייקידו ועוד עושות שימוש בהטלות, ריתוקים ובריחים.
יש גם לא מעט אומנויות לחימה שעושות שימוש בנשקים מסורתיים כגון: סכינים (אסקרימה), חרבות (אייקדו), מקלות (קנדו) ונשקים רבים נוספים.
חשוב להבין כי מרבית אומנויות הלחימה לא כוללות רק מרכיב אחד של צורות התקפה, אלא עושות שימוש במגוון רחב של צורות התקפה ו/או הגנה.
אומנות לחימה כאימון כושר
בהגדרת המונח כושר יש מספר מרכיבים שאני אפשט ואציין מספר מרכיבים חשובים כגון: גמישות, כוח, וסיבולת לב ריאה (קיימים מרכיבים נוספים).
למרכיבים אלו חשיבות רבה משום שאימון ושיפור המרכיבים שציינתי יכול לסייע לנו בשיפור הבריאות, הרגשת הwell been ובשיפור המראה החיצוני.
מאחר וקיים מגוון רחב של אומנויות לחימה, אז בחלק מאומנויות הלחימה מרכיב מסוים יהיה דומיננטי יותר ובחלק אחר יהיה מרכיב דומיננטי אחר.
לדוגמא אומנויות לחימה כגון: קרטה, טקוואנדו ואגרוף יהיו ידרשו מן המתאמן מאמץ יותר אירובי.  לב ריאה (למרות שבאימוני אגרוף עובדים חזק על שיפור עוצמת המכה באמצעות שיפור הכוח).
באומנויות לחימה כגון: ג'ודו, האבקות וסומו קיים גם מאמץ אירובי אך ניתן לומר שמצבים רבים במהלך אימון באומנויות אלו דורשים מאמצים של כוח שריר. ואומנויות לחימה שונות מי יותר ומי פחות שמים דגש רב על גמישות השרירים והמפרקים.

איגרוף טאילנדי

איגרוף תאילנדי או מואי תאי (Muay Thai ) היא אומנות לחימה תאילנדית ששורשייה באומנות הלחימה העתיקה מואי בורן ( muay boran).איגרוף תאילנדי הוא ענף הספורט הפופולארי ביותר בתאילנד.
לטענת חסידי האיגרוף התאילנדי, אומנות לחימה זו פותחה עוד מלפני 2000 שנה, כאשר מבחר כלי הנשק היה מצומצם והיה צורך לעשות שימוש גם בחלקי הגוף ככלי נשק.
בהמשך שימשה אומנות לחימה זו בכדי לפתח ולשכלל את כישורי הקרב של חיילי צבא סיאם, כל חייל ששירת במשמר המלכותי של צבא מלך סיאם היא בעל מיומנות מעולה במואי תאי.
עם השנים המואי תאי הפך גם לענף ספורט תחרותי וקהל רב הגיע בכדי לחזות בקרבות בין יריבים שונים.איגרוף תאילנדי היה בהתחלה כמעט ללא חוקים.בתחילה לא היו חוקים רבים בתחרויות של איגרוף תאילנדי.
המתאגרפים התאגרפו באגרופים חשופים, לא היו תפיסות, המתאגרפים פשוט נעו קדימה ואחורה. לא היה סיווג לקטגוריות משקלים, כל מי שרצה התחרה ולעיתים אף התקיימו תחרויות בין מתאגרפים מוכשרים לבין מספר יריבים בו זמנית.
גם הראש יכל לשמש לתקיפה והאשכים היוו מטרה לגיטימית בקרב. בשלב כלשהו החלו לחלק את הקרב לסיבובים ומדידת הזמן בכל סיבוב נעשתה אמצעות מעין שעון מים מאולתר (כמו שעון חול), עשוי מקליפת קוקוס שניקבו בה חור ומילאו אותה במים. כאשר כל המים יצאו מקליפת הקוקוס, זה היה הסימן לתום הסיבוב.
לאחר זמן מה נכנס לשימוש בד קנבס שישמש לחבישת היד והאגרוף (Muay Kaad Chuek), במטרה להגן על האצבעות ופרקי שורש כף היד. בחבישה זו השתמשו ב20 מטרים של בד קנבס בכדי לחבוש יד אחת. ה אומרים שהלוחמים נהגו לטבול את הידיים החבושות במים כך שכאשר המים התייבשו, החבישה היתה מתקשה ומגבירה את קטלניותה של המכה.
יש הטוענים כי הלוחמים בעבר נהגו בקרבות מיוחדים לטבול את הידיים החבושות בדבק ובשברי זכוכיות. גם כיום ישנם איזורים בתאילנד שבהם מתקיימות תחרויות מואי קאד צ'אק (Muay Kaad Chuek), תחרויות עם חבישות קנבס.
איגרוף תאילנדי מודרני.ב1868 עם הרצחו של המלך רמה החמישי החלה תאילנד בתהליך התפתחות מואץ. התפתחות זו לא פסחה גם על ענף המואי תאי וענף זה זכה אף הוא לפופולאריות גוברת.
1920 נחנכה זירת האיגרוף הקבועה הראשונה (עד אז היו זירות מאולתרות) בסואם גולרב (Suam Gularb) שבבנקוק. בכדי לחגוג את האירוע, אירגן המלך רמה ה6 טורניר מפואר בהשתתפותם של מתחרים רבים מתאילנד ומרחבי העולם.
בקרבות אלו כבר היה שופט שפקח עין על חוקי הקרב. לאחר מוות טראגי של מתאגרף ידוע, נחקק חוק לחבישת כפפות איגרוף, לאחר מכן גם החלו הלוחמים לחבוש מגני אשכים וב1930 כבר נאסר לפגוע באשכים (עד אז האשכים היוו מטרה לגיטימית).
ב1950 כבר נוצרה מערכת חוקי קרב עם חלוקה ל8 קטגוריות משקל. איגרוף תאילנדי הוא ענף כה פופלארי עד כדי כך שניתן לראות כמעט בכל כפר בתאילנד מכונים ללימוד איגרוף תאילנדי.
איגרוף תאילנדי זכה לפופולאריות רבה בארה"ב בשנות ה70 בעקבות סרטי ברוס לי שהגבירו את ההתלהבות מאומנויות לחימה מזרחיות. כיום חוקי הקרב מתירים כמעט את כל סוגי המכות מלבד שימוש בראש לנגיחת היריב ומכה בגב או באיזור החלציים.
בישראל חל איסור על שימוש במרפקים, אלא אם הוסכם אחרת. הקרב מסתיים לאחר נוק אאוט או לפי החלטת השופט, בדרך כלל לאחר סיום הזמן החוקי. המתמודדים משתמשים במגן שיניים ואשכים כדי להגן על עצמם.
אופי האימון באיגרוף תאילנדי.אופי הקרב באיגרוף תאילנדי הוא של חילופי מהלומות בין היריבים. במכות השונות יש שימוש רב בסיבוב של האגן בכדי לייצר את המהלומה או ההגנה.
סיבוב האגן והשימוש הרב בשרירי הליבה של הגוף מייחדים את האיגרוף התאילנדי מאומנויות לחימה אחרות. באיגרוף תאילנדי עושים שימוש במגוון רחב של מהלומות בעזרת אברי הגוף השונים, מהלומות אגרופים, מרפקים, בעיטות ברכיים ובעיטות עם כף הרגל.
באיגרוף המערבי כאשר היריבים נצמדים האחד לשני הם מופרדים ע"י השופטים, באיגרוף תאילנדי לעומת זאת הקרב נמשך והיריבים עוברים למהלומות בעזרת המרפקים ובעיטות ברכיים.
איגרוף תאילנדי וכושר:
בשל אופיה המאוד כוחני של אומנות הלחימה הזו, באיגרוף תאילנדי יש דגש חזק על שיפור מרכיבים רבים בכושר הגופני. אימוני איגרוף תאילנדי כוללים אימונים אירוביים כמו: ריצה, קפיצה בחבל, איגרוף צל (איגרוף מול יריב דמיוני), תרגול בעיטות ואגרופים מול שקי איגרוף, תרגול בעיטות ומהלומות מול מאמן המחזיק פדים ועוד.
איגרוף תאילנדי הוא אימון אירובי מאוד מאתגר למעוניינים בשיפור סיבולת לב לרמה גבוהה, ואימון ששורף קלוריות רבות למי שחפץ בירידה במשקל. כמו כן כוללים האימונים באיגרוף תאילנדי גם אימוני כוח כנגד משקל גוף או אימוני משקולות, דגש רב על חיזוק שרירי הבטן שמהווים את הכוח שמאחורי המהלומות, הבעיטות והחסימות.

קונג-פו

קונג פו הוא כינוי שניתן לאומנויות לחימה סיניות. כינוי זה מקורו בטעות משום שמשמעות המילה קונג פו איננו ייחודי לאומנויות לחימה. פירוש השם קונג פו בסינית פירושו תרגול ורכישת מיומנות כלשהיא (לאוו דווקא באומנות לחימה). השם וושו (wushu) הוא מונח מתאים יותר להגדרה הכללית של אומנויות לחימה, אולם בטעות השתרש המונח קונג פו כשם כללי לשלל אומנויות הלחימה הסיניות. היסטוריונים מעריכים כי אומנויות הלחימה הסיניות היו בשימוש עוד מלפני 4000 שנים.
בתחילה שימשו התפתחו אומנויות הלחימה הסיניות כאמצעי להגנה עצמית, ציד ופיתוח מיומנות צבאית. עם השנים שולבו באומנויות הלחימה רעיונות רוחניים ופיזיים של שמירה על בריאות הגוף והנפש והן שימשו כאמצעי להתפתחות והגשמה עצמית.
במהלך השנים התפתחו מאות סיגנונות שונים של אומנויות לחימה סיניות, חלק מאומנויות הלחימה הסיניות שאבו את מקור ההשראה שלהן מתנועות של בעלי חיים שונים וחלק מפילוסופים סינים. חלק מאומנויות הלחימה שמו דגש על תנועות אקרובטיות מרהיבות וחלק אחר שמו דגש על האנרגיה הפנימית "הצ'י". מומחי אומנויות הלחימה מחלקים את אומנויות הלחימה הסיניות לקטגוריות כגון: אומנויות לחימה חיצוניות ואומנויות לחימה פנימיות. אומנויות הלחימה החיצוניות מאופיינות בתנועות חזקות ואילו שיטות הקונג פו הפנימיות מאופיינות בתנועות רכות וזורמות. אולם ניתן לומר שניתן למצוא במרבית אומנויות הלחימה הסיניות גם מאפיינים של סיגנון פנימי וגם מאפיינים של סיגנון חיצוני.
רשימת הסיגנונות ואומנויות הלחימה הסיניות כוללת מאות סיגנונות שונים, להלן רשימה מאוד חלקית של מספר סיגנונות קונג פו.
ווינג צון :
שיטת הווינג צון פותחה מלפני כ- 250 שנה ע”י נזירה במנזר שאולין, השיטה מאופיינת בלוחמה מהירה מטווח מאוד קצר המשלבת רצף של מהלומות מהירות.
ג'יט קון דו :
ג'יט קון דו היא אומנות לחימה שפותחה ע"י ברוס לי. פירוש פרוש השם ג'יט קון דו "דרך האגרוף המיירט". את השיטה פיתח ברוס לי על בסיס שיטת הקונג פו שבה התמחה - ווינג צ'אן.
וו-ווי גונג-פו :
שיטת קונג פו שפותחה ע"י פרופ' ג'וזף קאולס, שהיה תלמידו של ברוס לי. השיטה משלבת את עקרונות שיטתו של ברוס לי (ג'יט קון דו ) ביחד עם אלמנטים מעולם האגרוף המערבי ואלמנטים נוספים מאומנויות לחימה שונות כגון: מואי-טאי, ג'יו ג'יטסו, אייקידו, אייקי ג'יטסו, קאלי וסמבו.
הונג גאר:
סגנון ההונג גאר שייך לסיגנון השאולין הדרומי והוא מאופיין בעמידות נמוכות, עבודת ידיים זריזה ובעיטות מהירות. סגנון זה נקרא גם "סגנון הנמר והעגור", מכיוון שניתן לראות בסיגנון הזה מאפיינים הדומים לחיות הללו: תנועות זריזות והמתוחכמות (עגור) ומצד שני עמידות נמוכות וכוח פיסי (נמר).
ראש השיטה בארץ הוא אודי רענן - תלמידו של צ'ן הונג צ'ון.
בה גוואה ג'אנג :
זוהי אומנות לחימה שמאופיינת בהתחמקות, איגוף והתקפת היריב. השיטה משלבת שימוש בכלי נשק שונים. המטרה באומנות לחימה זו היא להתגבר על יריב בעזרת מיומנות ולא בעזרת כח.
טאי צ'י צ'ואן :
טאי-צ'י צ'ואן היא שיטה השייכת לתחום של אמנויות לחימה סיניות פנימיות רכות. האימון בטאי צ'י צ'ואן נעשה באמצעות תרגול איטי ונינוח מעין סוג של מדיטציה בתנועה. האימון בטאי צ'י מתאים במיוחד למבוגרים.
קונג פו גמל שלמה דרומי :
זוהי אומנות לחימה המכילה מאפיינים רכים ומאפיינים קשים של אומנויות הלחימה. בקונג פו גמל שלמה דרומי יש שימוש רב בתנועות מהירות מטווח קצר, והפעלת של כח בשליטה מלאה.
קונג פו שאולין :
קונג פו שאולין הוא אומנות הלחימה שנוצרה במנזר שאולין וידועה כמקור מרבית אמנויות הלחימה שהתפתחו במזרח הרחוק. התנועות באומנות לחימה זו הם קצרות ותכליתיות וסיגנון זה מערב מאפיינים "רכים" ו"קשים" כאחד.
קונג פו וכושר:
סיגנונות הקונג פו יכולים להיות מאוד שונים האחד מן השני ולכן גם המאפיינים הפיזיים עשויים להשתנות בין סיגנון אחד למשנהו. ישנם סיגנונות בעלי מאפיינים של כוח ומהירות ויש סיגנונות המאופיינים ברכות ובתנועה זורמת. וסיגנונות רבים מכילים שילוב של מאפיינים.
למעשה כל אדם יכול לבחור את סיגנון הקונג פו שמתאים לאופיו ולעסוק בקונג פו כאימון לגוף ולנפש.
לדוגמה אם בחרתם בשיטות כגון: ג'יט קון דו, קונג פו שאולין והונג גאר מרכיב הכוח באימון יהיה יותר דומיננטי מאשר בשיטת קונג פו כמו טאי צ'י.

קרטה

קראטה  היא גרסה מודרנית (תחילת המאה ה-20, בסביבות 1905) לאמנויות לחימה יפניות שמקורן באי היפני אוקינאווה.
פירוש המילה קראטה הוא, 'יד ריקה'. ויש לכך שתי משמעויות:
'יד ריקה' מכלי נשק - בקראטה משתמשים אך ורק בנשק הטבעי הטמון בגוף האדם חוץ משטח הפנים.
'יד ריקה' מכל כוונת זדון - הקראטה מיועד להתגוננות ולא להריגת בעלי חיים, ותורתו מטיפה ליחס של כבוד אל הזולת.
צו הכבוד הוא: "אין התקפה ראשונה בקראטה"(Karate Ni Sente Nashi).
המילה קראטה מתחלקת לשני חלקים - קארה - פירושו 'ריקה'. בצורת כתיבה אחרת (שנהגית אותו הדבר) פירוש המילה הוא "זרה" (הכוונה לסין, ממנה הגיעו מרבית הטכניקות). טה - 'יד' הפירוש המקורי של המילה היה 'יד ריקה' ולפני כ-80 שנה שינה גיצ'ין פונאקושי את צורת הכתיבה (קנג'י) של המילה "קראטה" למשמעותה הנוכחית מכיוון שהקראטה התנתק ממקורותיו הזרים (הסיניים) והתפתח באוקינאווה בצורה עצמאית.
היסטוריה:
קראטה הינה שיטה אשר נוסדה באיי ריוקיו אשר הגדול והמפורסם שבהם הוא האי אוקינאווה. השיטה הינה תערובת של טכניקות אשר מבוססת על ידע משיטות לחימה מקומיות אוקינאוויות והשפעות שנרכשו משיטות לחימה סיניות אשר עורבבו ביחד ופותחו למספר סגנונות הכלולים לשם הגנרי המכונה קראטה.
איי הריוקיו שימשו במשך מאות שנים כנתיב נמל למסחר בין יפן, סין, קוריאה וטאיוון. לפי עדויות מהמאה ה-13 החל הקראטה כשיטת לחימה נפוצה בשם טה(Te) או טי(Ti)
בשנת 1372 ייסד שליט איי הריוקיו המלך צ'וזאן סאטו יחסי מסחר עם האמפריה הסינית שנשלטה על ידי שושלת מינג. צעד זה הביא למגוון רחב של שיטות לחימה סיניות שהוכרו לתושבי האיים על ידי מבקרים סינים, במיוחד כאלו אשר הגיעו ממחוז פוג'יאן (Fujian) בדרום סין. בסביבות שנת 1392 היגרו כ-36 משפחות מסין אל האי אוקינאווה למטרת חילופי ידע ותרבות עם האוכלוסייה המקומית במגוון רחב של תחומי חיים.
בשנת 1429 השתלט על אוקינאווה שליט בשם שואהשי (Shohashi) אשר הטיל איסור על נשיאת נשק ואף שלח שליחים שהחרימו את כלי הנשק שהוחזקו על ידי תושבי האי. איסור זה הביא את תושבי האי לפתח ולשכלל את שיטתם ולהעביר את הדגש על לחימה בידיים ריקות במקום השימוש בנשק שנאסר והוחרם.
התושבים המקומיים החלו לפתח שיטת לוחמה בעזרת כלים חקלאים שפתחו לכלי נשק שאפשר להילחם עימם בעת הצורך ובכך לא להפר את האיסור שהוטל על נשיאת כלי נשק. שיטת לחימה נפרדת זו נקראת קובודו (Kobudo).
בשנת 1609 השתלט שימזאזו, שליט מחוז קיושו בדרום יפן, על אוקינאווה ובנוסף להמשך איסור החזקה ושימוש בנשק הוטל איסור על לימוד אמנויות לחימה מכל סוג. החלטות אלו הורידו את הקראטה למחתרת והסגנון הועבר בתוך המשפחה מאב לבן בצורה של תבניות שדומות לעין הלא מיומנת בצורה של ריקוד אשר נקראת קאטה. בני האצולה האוקינאוויות נשלחו ללמוד ולהתחנך בסין במשך שנים רבות.
תוך כדי שהייתם בסין הם התאמנו ולמדו אמנויות לחימה אצל מורים סינים ובעת חזרתם שילבו ופיתחו את הידע שצברו בסין עם הידע שלהם בשיטות המקומיות. שלושה סגנונות התפתחו באוקינאווה והם כונו לפי שלושת הערים הגדולות של אוקינאווה אשר מהם באו הסגנונות. הסגנונות נקראו שוריטה (Shuri-te) על שם העיר שורי, נאהטה (Naha-te) על שם העיר נאהה, וטומריתה (Tomari-te) על שם העיר טומארי.
בשנת 1868 עלה לשלטון הקיסר מוצוהיטו אשר כונה מייג'י (שלטון נאור ביפנית) וחולל מהפכה תעשייתית ומודרניזציה של יפן שבה הצעיד את יפן אל תוך העולם המודרני תוך כדי פתיחות לעולם המערבי, אימוץ נורמות מערביות מודרניות, חיסול הפאודליזם היפני ולקיחת השליטה והסמכויות מהמשפחות הפאודליות של יפן והעברתם אל משפחת הקיסר. כחלק ממהפכת מייג'י בוטלו האיסורים על נשיאת נשק ואימון באמנויות לחימה והקראטה, שיצא מן המחתרת, החל להילמד באופן פומבי תוך כדי שאיי הריוקיו מסופחים באופן רשמי כחלק מיפן.
בשנת 1901 אחד מגדולי אנשי הקראטה, איטוסו אנקו, שהיה לוחם ובן משפחת אצולה אוקינאווית גרם לכך שהקראטה יכלל כחלק מתוכנית לימוד החובה של בתי הספר באוקינאווה והביא לפופולריות של הקראטה באוקינאווה. תלמידיו של איטוסו אנקו נהפכו להיות למאסטרים המוכרים אשר ייסדו את סגנונות הקראטה המודרניים הנפוצים בעולם כיום.
בשנת 1906 יצאו מספר מדריכים אשר הבולט ביניהם היה גיצ'ין פונאקושי (מייסד סגנון השוטוקאן) אשר הוזמנו להציג את הקראטה ברחבי יפן ולהישאר וללמד את סגנונותיהם. בתקופה זו הייתה יפן מעורבת במלחמות שכנותיה, רוסיה וסין וכבשה חלקים רחבים מאסיה.
מגמה זו, שנמשכה עד לתבוסת יפן בסוף מלחמת העולם השנייה, הביאה לגל אומנות ומיליטריזציה בתוך יפן ולהעמקת השתלטות ומעורבות הצבא בתוכה. הקראטה הוכר כאמנות לחימה יפנית מסורתית על ידי ארגון הדאי ניפון בוטוקאי ושמו שונה מהמונח הסיני קנפו (Kenpo) שהיה עיוות אוקינאווי/יפני למילה הסינית צ'ואן פה (Quanfa) שמשמעותה הוא "יד ריקה" לקראטה.
האיש הראשון אשר מזוהה שהעביר גרסה מאורגנת של קראטה היה שושו "בושי" (הלוחם) מאטסומורה (1779 -1889), אשר העביר את סגנונו לאיטוסו אנקו (1830 - 1915),הוא קרא לסגנונו שורי-טה. תלמידו של קוקובה קוסאי שינה את השם לשורין ריו.
שיטות הקראטה הנפוצות כיום הינן סאידו, שוטוקאן, גוג'וריו, קיוקושינקאי, שיטוריו, וואדוריו שוטו-קאי ושורין ריו.
פרטי לבוש:
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ראו פירוט בדף השיחה.
חליפה:
חליפת הקראטה מורכבת ממכנס וחולצה שאליהם מצטרפת גם חגורה. החגורה מגיעה בשלל צבעים - כל צבע מסמל את דרגתו של הלוחם. בעבר השתמשו בחבל כי מטרתו הייתה להחזיק את החליפה בלבד. כיום לחגורה יש משמעות.
לעומת החגורה, לחליפה יש רק צבע אחד - לבן. הלבן מסמל בתרבות היפנית דברים כמו הרמוניה, שלווה וכדומה, בעוד שהצבע השחור מסמל דברים נגדיים. בקראטה משתמשים בחליפה ולא בבגדים פרטיים שכל מתאמן מביא מביתו כמו בשיטות לחימה אחרות : קיק בוקסינג או MMA, בכדי שהבגדים לא יעידו על מעמד, ובין כותלי ה"דוג'ו" כולם יהיו שווים. לבנות מותר לשים חולצה לבנה מתחת לחולצת החליפה בכדי לא להיחשף.
חגורות קראטה:
קיימים שבעה סוגים שונים של חגורות. מתחילים עם חגורה לבנה וככל שהתלמיד לומד טכניקות מתקדמות והרמה שלו עולה בהתאם משתנה הצבע של החגורה שלו.
סדר צבע החגורות (מהרמה הנמוכה לגבוהה) הוא: לבן, צהוב לבן, צהוב, צהוב כתום, כתום, ירוק, כחול,חום ושחור.
דירוג אנשי הקראטה מצוין בעזרת שם הדרגה ובאמצעות צבע החגורה. הדרגות מתחילות ב'קיו 10', 'קיו 9' או 'קיו 6' (תלוי בשיטה), ויורדות עד ל'קיו 1'. המעבר בין דרגות אלו נמשך, על פי אורך אימון של כתשע שעות חודשיות, בין חודש לשישה חודשים (תלוי במאמן, במתאמן ובשיטה). לרוב, ככל שהדרגה גבוהה יותר כך הגעה אליה נמשכת זמן רב יותר.
הדרגה הבאה, אחרי 'קיו 1', היא 'דאן 1', ומסומלת לרוב על ידי חגורה שחורה. ממנה עולים לדרגה 'דאן 2' וכך הלאה. החניכים בדרגות דאן 1-2 נחשבים כחניכים בכירים וכל אחד מהם מכונהסֶמפַּאי (Sempai), ובדרך כלל הם גם מדריכים. המעבר בין דרגות אלו יכול להמשך משנתיים ועד לעשרים שנה. מקובל לומר כי כי החל מדאן 3 מחזיק המתאמן במספיק ניסיון כדי לקבל על עצמו את התואר סנסאי ולאמן אחרים. רוב הסנסאים הבכירים מחזיקים בדרגת דאן 5 ומעלה. דרגת הדאן המקסימלית שאליה ניתן להגיע היא מקור לוויכוח, וכמו כן, גם בנושא זה יש הבדלים בין השיטות השונות. קיימות שיטות שבהן דרגת הדאן הבכירה ביותר היא 10, ויש כאלו שאף מעבר לכך. בעלי הדרגה הבכירה ביותר (7 ומעלה) מכונים שיהאן (Shihan) או "מאסטר", ומשמעות התואר היא "מורה של מורים".
כמו כן, תואר נוסף הקשור לדירוג הוא סֶנסֶאי (Sensei). תואר זה מביע כבוד למורה ברמה המקצועית והמנטאלית גם יחד, ומשמעותו המילולית היא "אדם שצעד בדרך זו לפני".
בשיטות מסוימות במערב מקובל לסמל דרגות קיו שונות בחגורות בצבעים שונים (מנהג אשר אומץ מג'ודו), אולם ביפן התלמידים הבוגרים לובשים רק חגורה לבנה, חומה (לרוב לסמל 'קיו 1', או 'מועמד לשחורה') או שחורה. בשיטות מסוימות, רק הילדים מקבלים חגורות צבעוניות לסמל את דרגות הקיו.
החגורות וצבען לקוחות מהמנזרים בהם עסקו בזן, שם חגורה שחורה מסמלת את מי שכבר הגיע להארה ולכן יכול להדריך, וחגורה לבנה הוא מי שעוד לא. כמו כן מי שקיבל את החגורה השחורה רשאי לאמן תלמידים אחרים. איש קראטה המקבל את החגורה השחורה נחשב כמי שהתחיל ללמוד קראטה, כלומר, הגיע לרמה בה הוא מתחיל לעסוק בקראטה. המעבר לחגורה שחורה מסמן מהפך ברמת הרצינות וברמת ההבנה של הקראטה והוא מנטלי יותר מאשר פיסי. לרוב, קבלת החגורה השחורה נתפסת כרגע שבו התלמיד הופך לחבר אמיתי בשיטה, וכוללת רישום בארגון הבינלאומי אליו המועדון שייך.
אגדה נפוצה (אך לא מבוססת) טוענת שעם הגעת הקראטה ליפן, נוספה החגורה החומה כאשר בשעת האימון נפצעו התלמידים ממכות חבריהם. מכיוון שלא כיבסו את החגורות, הן הפכו חומות מהדם. וכך חגורה חומה העידה שהתלמיד מתאמן כבר זמן רב.
הקראטה כשלעצמו איננו ספורט, אלא אמנות לחימה המתאפיינת בשימוש באברי הגוף להתקפה וגם להגנה.
בכדי לאפשר קיום תחרויות בלא שהדבר יגרור אסונות, פיתחו התאחדויות קראטה ארציות שונות, רשימה של מעשים האסורים במהלך התחרות.
מעשים אסורים לדוגמה:
הכאה בנקודות חיוניות שבגוף היריב.
נעיצת יד בעיני היריב.
כמו כן נעשה שימוש בשיטות של "אין מגע", או "מגע חלקי". בהן התוקף עוצר את המכה סנטימטר לפני הפגיעה, או מחליש מאוד את העצמה ברגע האחרון. השופט (או המאמן) מחליט אם המכה הייתה אפקטיבית לולא העצירה המכוונת.
שיטת הלחימה שהתקבלה כמקצוע אולימפי באולימפיאדת סיאול ואילך אינה קארטה, אלא שיטת לחימה קוריאנית דומה למראה, הנקראת טאיקוונדו.
למרות כל זה הקראטה בארץ הפך לתחרותי ומתקיימות כל שנה תחרויות מטעם התאחדות הקראטה בישראל. הקראטה הופך יותר ויותר לספורטיבי וכיום מתקיימים מאבקים רבים בין הוועד האולימפי והתאחדות הקראטה האירופאית על הכנסת הקראטה לאולימפיאדה. שיטת הניקוד היא כזאת:
וואזרי- חצי נקודה - מקבלים בדר"כ על כמה מכות קטנות שצלחו לכיוון פלג הגוף של היריב במהלך הסיבוב
איפון- נקודה אחת - מקבלים על כל מכה לפנים (ג'ודאן) או לגוף
ניהון- שתי נקודות - מקבלים על כל בעיטה לכיוון הגב, וכן על ביצוע שתי טכניקות שנכנסו כשוות נקודה אחת כל אחת.
סאנבון-שלוש נקודות - מקבלים על בעיטה לראש או הפלה של היריב והצגת מצב של אגרוף בלא פגיעה.
המנצח הוא מי שהשיג יתרון של 8 נקודות ,או בתום שתי הדקות של הקרב מי שיש לו את מספר הנקודות הכי גבוה.
סוג נוסף של קרבות, הנפוץ בעיקר בזרם השוטוקאן המסורתי, מכונה "שובואיפון"- קרב עד לנקודה אחת. הפילוסופיה העומדת מאחורי מתכונת זו הינה שעל קרב להסתיים במכה בודדת וניצחת אחת (איפון).
נשק בשימוש תלמידי קראטה:
למרות השם, תלמידי קראטה מתקדמים לומדים גם שימוש בנשק - בדרך כלל נשק מסורתי (קובודו) יפני/אוקינאווי, אבל בקראטה כעקרון נמנע אימון ושימוש בנשק חם לסוגיו.
נפוץ מאוד בהקשר זה לימוד שימוש בכלי הנשק הבאים:
'סאי' - מעין קילשון יד בעל שלוש שיניים, שהאמצעית שבהן ארוכה.
'טונפה' - מעין אלה עם ידית נוספת ב-90 מעלות לגוף (כיום בשימוש משטרות רבות במערב).
'ג'ו' - מוט קצר.
'בו' - מוט ארוך.
'נונצ'קו' - שנעשה מפורסם בידי ברוס לי, (ששלט בקראטה בין היתר; לפי מה שידוע כיום הוא שלט בשש אמנויות לחימה ולא כפי שנוטים לחשוב בגלל היותו סיני, בטאי צ'י וקונג פו בלבד).
רוב כלי הנשק האלו הם בעצם וריאציות על כלים חקלאיים, שהיו בשימוש באוקינאווה. למשל, הטונפה היא במקור ידית לסיבוב אבן ריחיים, הנונצ'קו הוא וריאציה על מורג לדייש וכו'.
דוג'ו קון:
הדוג'ו קון הוא תקנון הדוג'ו (בי"ס לאמנויות לחימה ביפנית), הכללים לפיהם מתנהגים התלמידים. בכללים אלו אמורים החניכים להשתמש גם מחוץ לדוג'ו, בחיי היום-יום. נהוג לומר את הדוג'ו קון בקול במהלך קידת סוף האימון. דוגמה לדוג'וקון:
דוג'וקון:
כלל מס' 1- רדוף שלמות האופי.
כלל מס' 1 - היה נאמן לדרכך.
כלל מס' 1 - השקע מאמץ מרבי.
כלל מס' 1 - כבד את הזולת.
כלל מס' 1 - המנע מהתנהגות אלימה.
החזרה על המונח "כלל מס' 1" אינה טעות, ומסמלת את החשיבות האחידה והעליונה הניתנת לכל אחד מצוי הדוג'ו קון. הכללים הנ"ל נלקחו מכללי הדוג'ו (דוג'וקון) של עמותת הקראטה JKA/ISKF העולמית.
מושגים בסיסיים ושיטות יסוד:
להלן רשימת המושגים הבסיסיים וטכניקות היסוד בקראטה מסורתי. רוב המושגים והטכניקות המצויים כאן משותפים לזרמים שונים בקראטה, ובכללם שוטוקאן, שיטו-ריו, גוג'ו ריו, ואדו-ריו ועוד.
בין הזרמים ייתכנו שינויים קלים בשמות וכן בדרך הביצוע של הטכניקות, שמקורם בהבדלים בין השיטות.
טקס הפתיחה והסיום של האימון:
בתחילת כל אימון בקראטה מתקיים טקס פתיחה לפי כללים קבועים מראש. בתחילת הטקס מסתדרים החניכים בשורה ישרה על פי דרגתם אל מול המאמן, בין אם מדובר בסנסאי, בסמפאי או באחד מבעלי דרגות המאסטר. אם קיימים מדריכים נוספים הם עומדים בניצב לשורה ובסמוך לבעל הדרגה הבכירה ביותר. לאחר מכן מכריז המאמן "מוּטסוּ‏בּ‏י-דאצ'י!", ובתגובה לכך החניכים נעמדים בתנוחה באותו שם. לאחר מכן מכריז המאמן "סייזה!" או "סייזה שוּמֵני!", ובתגובה לכך כורעים החניכים על ברכיהם, בתחילה על הברך השמאלית ולאחר מכן על הברך הימנית. לאחר מכן הם מתיישבים על העקבים, משלבים את יד ימין לתוך יד שמאל, ומניחים את הידיים המשולבות על רגליהם.
בשלב זה מתחילה המדיטציה, שראשיתה בקריאה "מוֹקוּסוּ!" וסיומה בקריאה "מוֹקוּסוֹ-יַאמֶה!". בסיום המדיטציה מכריז בעל הדרגה הבכירה ביותר "שוֹמֶן-נִי-רֶיי!" - ביטוי ביפנית שמשמעותו הוא "קודו קידה קדימה" ומטרתו לכבד את הדוג'ו. החניכים כורעים עם ידיהם קדימה ומרכינים ראש. אם נוכח באימון סמפאי תבוצע הקידה לכיוונו תוך הכרזת "סמפאי-ני-ריי!". אם באימון נוכח סנסאי יבוצע אותו הליך בשינויים המתאימים. לאחר הקידה לכיוון בעל התפקיד הוא קד בחזרה לחניכים, ובנקודה זו מתחיל האימון.
אף שהקידה לפני האימון היא קידה עמוקה מאוד, אין הדבר מרמז על פחיתות כבוד ושפלות רוח כי אם על הבעת כבוד לבעלי התפקידים ולדוג'ו שבו נערך האימון.
מושגי בסיס בקראטה:
מספרים מאחד עד עשר:
איצִ'י (Ichi),נִי (Ni),סַאן (San),צ'י (Shi),גוֹ (Go),רוֹקוּ (Roku),סיצִ'י (Sichi),הַאצִ'י (Hachi),קיו (Kyu),ג'וּ (Ju)
חלקי גוף מיוחדים בהם נעשה שימוש
אֶמפִּי (Empi) - מרפק,הַייטוֹ (Haito) - הבליטה בכף היד ליד האגודל,טֶיישוֹ (Tei-Sho) - בסיס כף היד, סֶי-קֶן (Sei-ken) - העצמות הבולטות בבסיסי האצבע והאמה, ביד מאוגרפת,קוֹשִי (Ko-shee) - כרית כף הרגל, החלק שמתחת לאצבעות, שוּטוֹ (Shuto) - סכין כף היד, החלק החיצוני מבסיס הזרת ועד שורש כף היד.
הַאגִ'ימֶה (Hajime) - התחֵל! הַתחילו!
אוֹסוּ (מבוטא: אוּס) (Osu) - משמעות המילה - סבלנות, כבוד והערכה. מילה בעלת משמעות רבה, נאמרת בזמן הקידות, בזמן מפגש בין איש קראטה אחד למשנהו, וכן כאות להבנה והטמעה של הוראה במהלך אימון.
בּוּנקַאי (Bunkai) - אפליקציה, הסבר או פירוש של הקאטה. ביצוע התנועות בקאטה מול יריבים אמיתיים על מנת להראות את יישומן המעשי. לכל קאטה קיים בונקאי משלה. לעתים לתרגיל אחד יהיו מספר יישומים כאלה.
ג'וֹדַאן (Jodan) - גובה הפנים.
גִי (Gi)- חליפת הקראטה.
גֶידאן (Geidan) - גובה המותניים.
דוג'ו (Dojo) - אולם האימונים. מילולית: "מקום של הדרך", מקום שבו נלמדת דרך הקראטה.
יַאמֶה (Yamè) - הפסק! הפסיקו!
יוֹאִי (Yoi) - עמידת היכון.
פּינַאן (Pinan) - זהו שם כללי לחמש קאטות של שיטת שוטוקאן ושיטות נלוות אליה שמקורן באוקינאווה בתחילת המאה ה-20, ומהוות קאטות יסודיות בחלק גדול מהזרמים בקראטה. במקור הן נוצרו ללימוד של עקרונות הקאטה. משמעות השם - "שלווה".לעתים נקראות גם אַייאן (Heian)
צ'וּדַאן (Tshu-dan) - גובה החזה/הבטן.
קַאִיטֶה (Kaité) - סיבוב.
קִיאַיי (Kiai) - צעקה קצרה שמבוצעת תוך כדי התקפה. משמעות המילה בתרגום חופשי היא "ריכוז הרוח". מטרותיה: הפחדת היריב, הקניית ביטחון לתוקף והוצאת אוויר מהגוף על מנת לשפר את עוצמת המכה.
קיהוֹן (Kihon) - תרגילי יסוד, אימון של הטכניקות הבסיסיות ביותר בקראטה (בעיקר עמידות, אגרופים ובעיטות) תוך הקפדה על ביצוען הנכון והמדויק.
קַיישִי (Kai-Shee) - שליחה חזקה קדימה של השוּטוֹ של היד הקדמית. היד נמצאת מִקדימה כהגנה; קיישי מבוצע לאחר כל טכניקה שמשלבת ידיים, כחזרה לעמידת המוצא "קַמַאִיטֶה".
קִימֶה(Kime) - רוח לחימה.
קַמַאִיטֶה (Kamaité) - יציאה לעמידת קרב - רגליים בזנקוצו דאצ'י, יד אחורית מאוגרפת בסמוך לצלעות, יד קדמית מושטת קדימה, אצבעות פתוחות כלפי מעלה, אגודל מוכנס, קשר החגורה פונה הצידה.
קָאטַה (Kata) - תבנית קבועה של תנועות המדמה קרב מול יריב אחד או יותר. לכל שיטת קראטה קאטות משלה המשקפות את תכונות אותה שיטה.
קוּמִיטֶה (Kumite) - קרב מול יריב.
רֶיי (Rei) - קידה. משמעות הקידה - מחוות ברכה והכרת כבוד לאדם או למקום. הקידה יכולה להתבצע מעמידה או מישיבה על ברכיים. על הקידה להיות עמוקה ומלאת כוונה.
טכניקות בסיסיות בקראטה:
עמידות:
דָ‏אצִ'י (Dachi) - עברית: עמידה. העמידה היא אחת מאבני היסוד של הקראטה. עמידה נכונה גורמת לגוף להיות יציב יותר, חזק יותר ומוכן יותר, וכמו כן גורמת לטכניקות המבוצעות להיות אפקטיביות יותר. עמידה לא נכונה מראה לעתים על זלזול וחוסר רצון להתאמץ, ועלולה אף להוביל לפציעה.
הָ‏ייסוֹ‏קוּ‏-דאצ'י (Heisoku-Dachi) - עמידת מוצא טקסית. הרגליים צמודות, הידיים מונחות לצידי הגוף. כפות הידיים ישרות והאצבעות מופנות כלפי מטה.
מוּטסוּ‏בּ‏י-דאצ'י (Mutsubi-Dachi) - עמידת מוצא טקסית. העקבים צמודים, כפות הרגלים פתוחות בזווית של 45 מעלות. מיקום הידיים - כמו בהייסוקו-דאצ'י.
הָ‏ייקוֹ‏-דאצ'י (Heiko-Dachi) - עמידת הכן. הרגליים בפיסוק ברוחב הכתפיים, כפות הרגליים מקבילות והאצבעות מופנות קדימה. הברכיים מכופפות מעט. הידיים מאוגרפות וממוקמות קצת מתחת לקו החגורה, במרחק של כ-15 סנטימטרים מהגוף. הידיים אינן ישרות לחלוטין אלא מכופפות מעט. זוהי עמידת ה"הכן" לכל טכניקה - ובכללן קאטה וקומיטה. היא נקראת גם "יוֹ‏אי".
זֶ‏נקוֹ‏צוּ‏-דאצ'י (Zenkotsu-Dachi) - עמידת קרב קלאסית. הרגל הקדמית שלוחה קדימה, מכופפת כך שהברך תסתיר את אצבעות כף הרגל. הרגל האחורית ישרה, אצבעות הרגל פונות במידת האפשר קדימה. המרחק בין הרגליים - כרוחב הכתפיים בערך. מרחק גדול או קטן מזה יגרום לחוסר יציבות. מותן שמאל פונה קדימה, כך שקשר החגורה נמצא בזווית 45 מעלות בשיטות מסוימות; בשיטות אחרות המותניים פונות היישר קדימה.
פוּ‏דוֹ‏-דאצ'י (Fudo-Dachi) - עמידת קרב חופשית. ברכיים מכופפות, מרחק של רוחב הכתפיים בין הרגליים, אחת הרגליים שלוחה קלות קדימה. העמידה מאפשרת גמישות רבה ותגובה מהירה. זוהי עמידה שאינה בשימוש בקאטה, בגלל אופייה ה"מתירני".
נֶ‏קוֹ‏אָ‏שִי-דאצ'י (Nekoashi-Dachi) - "עמידת חתול". הרגל האחורית מכופפת למדי, אצבעות הרגל פונות בזווית קלה החוצה. ברך הרגל הקדמית מכופפת בזווית של כ-120 מעלות. המרחק בין הרגליים - כרוחב הכתפיים. החלק היחיד של הרגל הקדמית שנוגע ברצפה הוא ה"קושי" - כרית כף הרגל, והעקב מורם לגובה. בביצוע נכון של עמידה זו, משקל הגוף כולו נמצא על הרגל האחורית, והרגל הקדמית נוגעת ברצפה בקלות כזו שניתן להרים אותה מבלי להזיז את שאר הגוף.
שיקוֹ‏-דאצ'י (Shiko-Dachi) - "עמידת פרש". הרגליים פתוחות לצדדים (זווית קרובה ל- 180 מעלות). אצבעות הרגליים מופנות החוצה. הרגליים מכופפות עד כמה שאפשר. קשר החגורה פונה קדימה. העמידה מדמה רכיבת פרש על סוס.
סאנצ'ין-דאצ'י (Sanchin-Dachi) - עמידה המשמשת בעיקר בקאטה. רגל אחת נמצאת כ-20 סנטימטר לפני השנייה. אצבעות שתי הרגליים מופנות כלפי פנים. הברכיים מכופפות כלפי פנים. בביצוע נכון - עמידה יציבה למדי.
אגרופים:
צוּ‏קי (Tsuki) - עברית: אגרוף. ככלל, האגרופים ניתנים כאשר כף היד מאוגרפת בחוזקה, והאגודל סוגר על שאר האצבעות. היד מתיישרת רק כמעט לחלוטין, כדי למנוע נזק למרפק. האגרוף ניתן בשילוב עם "הכנסת" המותן המתאימה - דבר שתורם עוצמה ואפקטיביות למכה. אחרי כל אגרוף, יש להחזיר את היד הנותנת אותו לאזור המותניים (למעט במקרים מיוחדים שיפורטו), על מנת למנוע לפיתה של היד על ידי היריב. רוב האגרופים יכולים להינתן בשלושת הגבהים - גידאן, צ'ודאן וג'ודאן.
צ'וֹקוֹ-צוקי (Cho-Ko-Tsuki) - אגרוף במקום.
גִיאַ‏קוֹ‏-צוקי (Gi-Ako-Tsuki) - אגרוף עם היד הנגדית לרגל הקדמית.
אוֹ‏י-צוקי (Oi-Tsuki) - אגרוף עם המתאימה לרגל הקדמית (לאחר הצעד, היד שנתנה את האגרוף הופכת לקדמית). מיועד למצבים בהם היריב רחוק יותר מהטווח האפקטיבי של האגרוף האחורי.
קיזָ‏אמֶ‏ה-צוקי (Kizamè-Tsuki) - אגרוף עם היד המתאימה לרגל הקדמית, כאשר המותן שלוחה קדימה. אפקטיבי בטווחים קצרים או כאגרוף מקדים (מטעה) לפני שימוש בטכניקה אחרת.
אוּ‏רַ‏א-צוקי (Ura-Tsuki) - אגרוף תחתון. ידוע גם בשם Uppercut ונפוץ מאוד באיגרוף. מבוצע מלמטה כלפי מעלה תוך שימוש אגרסיבי במותן. מכוון בדרך כלל לסנטר, לבטן או למותן.
אוּרָאקֶן (Ura-Ken) - אגרוף צידי. מבוצע על ידי שליחת האגרוף מפנים הגוף (אזור החזה או הפנים) החוצה, על ציר המרפק, כאשר המותן מופנה לכיוון האגרוף. בשיטות מסוימות אוראקן מבוצע כאשר פרק היד רפוי, כך שנוצרת למעשה תנועה של צליפת שוט בעזרת האגרוף.
קַייטַן-צוקי (Kai-tan-Tsuki) - אגרוף סיבובי. למעשה זהו אוראקן, המבוצע תוך סיבוב מלא של הגוף לכיוון נתינת האגרוף. מבוצע בדרך-כלל לכיוון הפָּנים. הסיבוב נותן משנה-חוזק לאגרוף. ניתן גם לבצע את הקייטן-צוקי בצורה שונה - לא להחזיר את היד בתום האגרוף, אלא לתת ליד להמשיך לנוע עם סיבוב הגוף, כמשקולת. גם בצורה זו מרחיקים את היד מלפיתת היריב, אך המכה, שאינה נעצרת בגופו של היריב, חזקה הרבה יותר.
מַוואשִי-צוקי (Mawashi-Tsuki) - אגרוף מעגלי. במונחי איגרוף זהו האגרוף שמתייחסים אליו כ"ימנית" או "שמאלית". האגרוף ניתן מצד הגוף, עם יד מקבילה בערך לרצפה, ומכוון לרקה או לצד הראש. גם כאן חשוב מאוד השימוש במותן.
מוֹרוֹטֶה-צוקי (Morote-Tsuki) - אגרוף כפול, מעין אורא-צוקי עם שתי הידיים.
[עריכה]בעיטות
גֶרי (Geri) - עברית: בעיטה. הבעיטות בקראטה עושות שימוש בחלקים שונים של כף הרגל לפגיעה, כגון כרית כף הרגל, גב כף הרגל וצידה. לא קיימות בקראטה מסורתי בעיטות שעושות שימוש בעצם השוק, כמו בקיקבוקס לדוגמה. כל בעיטה מורכבת משלושה שלבים - הרמת הרגל לגובה המותן, שחרור הרגל לבעיטה והחזרתה למותן, והורדת הרגל לרצפה (למעט מקרים מיוחדים שיפורטו). העמידה מהווה כאן תפקיד מרכזי - בעיטה מתוך עמידה לא נכונה תגרום לאיבוד שיווי המשקל ולבעיטה לא אפקטיבית. גם כאן, בדומה לאגרופים, יש להחזיר במהירות את הרגל כדי למנוע את תפיסתה. רוב הבעיטות יכולות להינתן בשלושת הגבהים - גידאן, צ'ודאן וג'ודאן.
מָאי-גרי (Mae-Geri) - בעיטה קדמית עם הרגל האחורית. הבועט תוקף את מי שנמצא מולו. הפגיעה היא עם כרית כף הרגל, כאשר האצבעות משוכות לאחור והכרית שלוחה קדימה.
ג'וֹן-גרי (Jon-Geri) - בעיטה קדמית עם הרגל הקדמית. מהירה יותר וחזקה פחות ממאי-גרי.
מַוואשִי-גרי (Mawashi-Geri) - בעיטה מעגלית. הרגל מתרוממת לצד הגוף והבעיטה היא מעין הצלפה עם גב כף הרגל, כאשר האצבעות משוכות אחור.
יוֹקוֹ-גרי (Yoko-Geri) - בעיטה צידית. הבעיטה מבוצעת הצידה, במישור הגוף, והפגיעה היא עם סכין כף הרגל - החלק החיצוני.
אוֹשִירוֹ-גרי (Oshiro-Geri) - בעיטה אחורית. למעשה מדובר ביוקו-גרי שמופנית אחורה, אך ביצועה הקלאסי של הבעיטה כולל סיבוב על המקום ב-180 מעלות ובעיטה אחורית (כלומר, כלפי מי שעמד מולנו לפני הסיבוב). זוהי למעשה הבעיטה הסיבובית.
אוֹשִירוֹ-מַוואשִי-גרי (Oshiro-Mawashi-Geri) - מוואשי גרי הפוכה - במקום להעלות את הרגל מצידו החיצוני של הגוף ולבעוט עם גב כף הרגל, הרגל מועלה מצידו הפנימי של הגוף והבעיטה היא במתווה מעגלי, כאשר החלק הפוגע הוא העקב. גם לבעיטה זו נפוץ מאוד להצמיד סיבוב על המקום.
מאי-טוֹבּי-גרי (Mae-Tobi-Geri) - בעיטת מאי-גרי כפולה תוך קפיצה.
נידאן-גרי - הבעיטה המפורסמת מסרטי "קראטה קיד": העלאת ברך אחת לגובה ולאחר מכן בעיטת מאי-גרי באוויר תוך קפיצה על הרגל השנייה.
קִין-גרי (Kin-Geri) - בעיטה קדמית עם אצבעות מתוחות (פגיעה עם גב כף הרגל) לאזור המפשעה.
קַאן-טסֶה-טסוּ-גרי (Kan-Tse-Tsu-Geri) - יוקו-גרי המכוונת לברכו של היריב.
בעיטות משקולת: בעיטות שבהן הרגל לא מוחזרת כמו בבעיטות הקלאסיות, אלא עושות שימוש באינרציה של הרגל כמשקולת, ובכך גם מוגברת עוצמת הפגיעה:
קַקטוֹ-גרי (Kakto-Geri) - בעיטת הנחתה. הרגל מועלית עד לשיא הגובה - חיצונית לגוף או מפנימה - ומורדת בכוח על ראשו או חזהו של היריב, בעזרת העקב או כרית כף הרגל.
מיקאזוּקי-גרי (Mikazuki-Geri) - בעיטת הסתה. יכולה להתבצע מבחוץ פנימה או מבפנים החוצה. הרגל מועלית במתווה קשתי ומסיתה את ידו של היריב בעזרת צידה הפנימי של כף הרגל. ניתן גם לפגוע באזור הפנים.
חסימות:
אוּקֶה (Ukè): עברית - חסימה. החסימות נמצאות בצורתן ה"רשמית" בעיקר בקאטות ולא בקומיטה, בגלל אופיו החופשי של הקרב והנטייה להתחמק מהתקפות יותר מאשר לחסום אותן. עם זאת, הן שימושיות מאוד בהגנה עצמית.
אָגֶה-אוקה (Agè-Ukè) - חסימה עליונה. מטרתה להגן על הראש מפני התקפות הבאות מלמעלה כלפי מטה, כגון דקירה בסכין. שימושית מאוד גם בהגנה עצמית. היד מתרוממת כך שהמרפק נמצא בגובה העיניים ומרוחק כעשרה סנטימטרים מהפנים, והאמה נמצאת ב-120 מעלות לזרוע, באגרוף סגור.
אוּצִ'י-אוקה (Uchi-Ukè) - חסימה מרכזית פנימית. מטרתה להגן מפני תקיפה חזיתית באגרוף או בכלי אחר. האמה מתווה מעין חצי עיגול על ציר המרפק, שראשיתו ביד ישרה ומופנית כלפי מטה באזור המתניים, וסופו כאשר האמה נמצאת בזווית של 90 מעלות לזרוע, והאגרוף הסגור מופנה כלפי הגוף. יש להקפיד על הצמדת המרפק לגוף, על מנת לא להשאיר את המותן חשופה להתקפה נוספת.
סוֹטוֹ-אוקה (Soto-Ukè) - חסימה מרכזית חיצונית. דומה לאוצ'י-אוקה, אך מבוצעת על ידי הבאת היד כשהיא כבר מקופלת, מאזור הכתף עד מרכז הגוף.
גֶידאן-בָּרָאיי (Geidan-Barai) - חסימה תחתונה. היד מורדת מאזור הכתף הנגדית, דרך פנים הגוף, עד גובה המותן, במרחק 10-15 סנטימטרים מהגוף. מיועדת בעיקר לחסימת בעיטות קדמיות.
אוּצִ'י-גֶידאן-בראיי (Uchi-Geidan-Barai) - כמו גידאן בראיי, אך מבוצעת עם יד ישרה מהחוץ פנימה. ההבדל בינה לבין גידאן בראיי דומה להבדל בין אוצ'י אוקה לסוטו אוקה.
מורוטה אוקה (Morote-Ukè) - חסימה בשתי הידיים. בדרך כלל מדובר על מורוטה-אגה-אוקה.
טכניקות ערעור והפלה:
ההפלות אינן נפוצות בקראטה כמו בג'ודו, אך עדיין בעלות מקום של כבוד. נפוץ מאוד לראות הפלות בקומיטה, וכן יש בהן שימוש בראנדורי-קאטה (קאטת קרב עם שני משתתפים).
דַאשי-בּארַאיי (Dashi-Barai)- "טאטוא" הרגל של היריב כדי לגרום לו לאבד את שיווי משקלו או ליפול. התוקף משתמש ברגלו על-מנת לגרור קדימה את החלק הפנימי של רגל היריב, מעל העקב, בתנועת מטאטא. הדבר גורם למשיכת הרגל קדימה ולערעור שיווי המשקל ולעתים אף לנפילה. נפוץ מאוד בקומיטה.
אוֹסוֹטוֹ-גָארִי (Osoto-Gari) - הפלה אחורה. התוקף מכניס את רגלו מאחורי רגל היריב ובו זמנית דוחף אותו על מנת להפילו.
הבדלים בין שיטות קראטה שונות:
לשיטות שונות גישות שונות לקרב. ההבדלים יהיו במאפיינים הבאים:
טווח הקרב - התמקדות במכות לטווחים קצרים לעומת ארוכים
צורת המכות או ההגנות - ידיים פתוחות או סגורות, הגנות מעגליות או ישרות
גובה הקרב - ככלל, שיטות הקראטה אינן ששות לעזוב את הקרקע. עם זאת, עדיין קיימות שיטות המלמדות את חניכיהן לקפוץ למטרות שונות כמו התחמקות ממכות או השגת טווח פגיעה גדול יותר.
לחימה על קרקע - מאחר שכל קרב מסתיים על הקרקע, שיטות שונות יפתחו גישות שונות ללחימה על הקרקע, החל מאימונים להפעלת ריתוקים מסוגים שונים וכלה בגישה המאמנת את החניך להצליח לקום במהירות האפשרית כדי לחזור ללחימה בעמידה.
שימוש בנשימה - שיטות שונות ישימו דגשים שונים על נשימה במהלך ביצוע התקפה או הגנה.